קלישאת האובייקטיביות העיתונאית

הנושא בהחלט לגיטימי, אבל הטיפול? סוגיות, הדילמה, הקלישאות שיצחק רועה טבע לפני למעלה מעשור – להערכתי סוג של ריאקציה לניו ג’ורנליזם שהפך אז למפלצת. ובלי מילה אחת על עצם הדיון, הנושא, משמעות ההצעה והשלבים שהביאו לה. יש צד א’, יש צד ב’, לכולם כוונות טובות, ואני, הסטודנט לתקשורת אוביקטיבית, באמצע. כמה שקדן שאני.

הצעה 892, במתכונתה הקיימת, היא אחד החוקים המתועבים ביותר המוצעים בכל דמוקרטיה שהיא. אבל אבישר לא אומר מילה על מהות ההצעה, מעבר לכותרת שטבע עוד ח”כ חזן. את הדברים בשם אומרם שהוא מביא ממך, הוא מביא כדי להוכיח ששומו שמיים, יש לעיתונאי דעה.

שטח, עיוור, מחפש את הדרמה שעל פני השטח כמו הצעת החוק עצמה. כמו הדיון הציבורי בישראל. כמו בחלקים רחבים מהאינטרנט.

כתב הגנה קצר, כי אני לא מרגיש מחויב ליותר מזה:
1. המצגת הוצגה בפני ארבעה עשר אנשים. הסיבה היחידה שהיא קוונה הייתה כדי להתייעץ עם עמית לספסל הלימודים. זו לא הגרסה שהוצגה בכיתה, בין השאר מפני שהדברים שצפיתי שתאמר מעולם לא נאמרו – מעולם לא חזרת אליי – כך שנאלצתי להסיר את החלק הזה (ולהוסיף חלקים אחרים, ולהסיר חלקים נוספים).
2. המצגת לוותה בדברי הסבר. אין לי שום חיבה לחוק חסימת אתרים, ולזכותי ייאמר שאפילו כתבתי מספר דברים בנושא. בכיתה דיברתי במשך דקות ארוכות על הצעת החוק, לא נתתי רק נקודות.
3. לפעמים, כדי לעבור קורס, הסטודנט נדרש לסתום את האף ולומר את מה שהמרצה רוצה לשמוע. כך לגבי אובייקטיביות עיתונאית או מילים כמו “הבנייה”, “פרוזה עיתונאית” ושלל ביטויים החביבים על ראשי התיבות המסתובבים במסדרונות החוג.
4. אין בי שום חיבה ללימודי התקשורת, למקצועות התקשורת השונים ולפסאודו-מחקר שנערך במסגרת “מדע” זה. כמובן שאת כל זה לא ידעתי כשהתחלתי ללמוד תקשורת.