מהו בלוג ומי הוא בלוגר?
“היה היה סופר סת”ם וירא שמיים. הוא לא ביקש גרוש מאיש אך בגופו פעם לב זהב ועטו הנפיק מרגליות. היה יושב האביון מול לפטופו ומעדכן פוסטים איכותיים שנקטפו בידי בנות לילית ענוגות ובתוליות והופצו למלאכי שרת. לפתע עצר מולו בחרקה פרובלוגר בלנדרובר. חטף הבריון את הלפטופ מידיו והחל לייצר תכנים זנותיים בעבור תעבורה זולה. נחל הרשע הצלחה היסטרית, הרס את צריפו המט ליפול של האביון ובנה במקומו מגדל דירות שחסם את הנוף לים. חחחח, צחק הפרובלוג על האביון, אילו הקשבת לי בזמן היית מוכר את אמך לשיחים סעודים עבור יחס המרה טוב יותר. עכשיו, תצייר לי כבשה בפוטושופ מאדרפאקר”
אגדה עם מוסר השכל. מתוך “סיפור נוגע ללב” מאת ג.מור, פרובלוגר אנונימי
אני לא יודע אם זה סימן מעודד או לא, אך מצאתי לפחות מכנה משותף אחד בין בלוגרים לעיתונאים. שניהם יאמרו עליך מילה טובה רק לאחר מילה רעה. כלומר, יספרו שהתדרדרת, משמע פעם רמתך הייתה גבוהה, והפסקת לעניין, שהרי בעבר ריתקת ומכרת את עצמך בזול והרי היית יקר. עוד רגע או שניים וגם אתה תתחיל להאמין בקומתך הגבוהה ששחה לפתע ותקונן על היום בו ויתרת על כל הטוב הזה עבור המרדף חסר התכלית אחר זהב הבלוגים המסמא, המקום בו נמצא הכסף הגדול באמת.
הסבר קצר למי שאינו מעורה. כמה בלוגרים גילו חוסר שביעות רצון מהפוסט האחרון של שליו בן ארי. בעוד שאפשר בהחלט להבין תגובות שליליות לפוסט מסוים, כאשר התפרסם הפוסט החמישי והשישי והתקבלו עשרות תגובות בנושא בבלוגים שונים היה ברור כי לא אותו פוסט מעסיק את המבקרים אלא עניין מהותי בהרבה. הנה הפניות למבחר פוסטים בנושא:
- יש בלוגים עם לב אדם/לא רואה בעיניים.
- ערה?/לא שומעים
- Money Changes Everything/תודעה כוזבת
- המאבק על הגדרת הבלוג/מאבד תמלילים
- על עתיד הבלוגינג בישראל/יהונתן קלינגר
- הבשורה על פי חורימבה/הלם תרבות
וכבר נזרקו לחלל האוויר רגשות כמו כעס, עצב ואכזבה, שינוי מהות היישות מאדם לגורם מסחרי, ממרחב אינטימי לזירה ממוסחרת, על פחד מההשפעה המקוללת של הכסף, על פשרות כואבות מדי וכן, גם “יציאה אותנטית כנגד הרגע המפחיד של אובדן התמימות, הרגע שבו פולש הכסף בגלוי לחלקת הרשת הקטנה שטיפחת לעצמך, ומשנה גם אותה”. שם.
אני מברך על הדיון וטוב שהוא מתקיים אך יש לי חדשות למבקרים. פספסתם. כסף לא משנה הכל, בייחוד לא כסף קטן. כאשר הכרזנו על תוכנית השותפים של “חורים ברשת” לא היו לנו אשליות לרגע שהמהלך יאפשר לנו להקים עסק משלם משכורות בעתיד הנראה לעין. קיווינו (ואנחנו עדיין מקווים) שהוא יספק לנו רוח גבית צנועה בדמות החזר הוצאות האחסון, אפשרות לשלם על שינוי עיצוב ופיתוחים חדשים, להשקיע יותר זמן בכתיבה וכן, אולי גם לספק הגנה משפטית במקרה שניתבע – המקרה ההוא היה התמריץ העיקרי לשינוי שהתחולל כאן.
אנחנו לא רוצים לקלקל לאיש את פנטזיית ברוני הכסף אך על פי כל תחזית אופטימית, בלוגים לא יהפכו לעסקים מצליחים בשנים הקרובות וגם אם יניבו הכנסות בשיעור דומה לזה של חנות מכולת בעיירה קטנה, ספק אם הכסף יצדיק את המאמץ.
הסיבה העיקרית להפעלת הבלוג הזה, כמו כל אותם בלוגים “חובבנים” המתנהלים לשם שמיים, היא הנאה. אנחנו נהנים מהבלוג וביום שהוא לא יספק יותר, לא תהיה עוד הצדקה להפעלתו, בוודאי לא מסחרית.
קוראים לא עושים חלוקה בין תכנים “מסחריים” ל”חינמיים” אלא בין תכנים מעניינים ואלה שאינם כאלה. אם נפסיק לכתוב תכנים מעניינים, כפי שהתריעו חלק גדול ממבקרים, לא רק שנאבד את קהל הקוראים שצברנו בעמל רב במשך יותר משלוש שנים, גם נרחיק מאיתנו קהל חדש. ומהלך כזה משולל כל הגיון, גם עסקי. לעולם לא נתייחס לקוראים שלנו כאל “לקוחות” או “קונים”, נתנכר או נלבש חיוך מזויף כי יהיה זה גול עצמי, אנטי מדיה חברתית.
הכח שמיוחס לחורימבה הוא למעשה פיקציה. מהו בלוג אם לא כמה שורות קוד וקהילה שנותנת לו עוצמה בכל יום מחדש. בלעדיה הוא כלום. המילים האלה שאני כותב תקפות רק בגלל אמיתותן בעיני הקורא. אם הקורא יחדל להאמין בהן, הן יהיו חסרות ערך והוא לא יחזור. זה כל הקסם. אם לא נעניין את הקהילה, מה יועילו כוונות הרווח? בבלוגים, כמו במדיה שיחתית, המשתתפים הם במקום הראשון וכסף, אם ישנו, הוא בונוס.
בפוסטים רבים שהתפרסמו כאן הוכחנו גופים שלא הפנימו את המדיום והחטיאו את המטרה. מה שמשתמע מדברי אותם מבקרים הוא שלא רק שלא הפנמנו חוכמת אינטרנט בסיסית, אנחנו מתכוונים לדרוס את כל מה שבנינו ברגל גסה בשביל כמה ג’ובות. כמה שזה תלוש.
מבלי להתייחס לפוסט ספציפי (רוב המבקרים מיהרו לגזור מאותו פוסט מסקנות חותכות), לטעמנו חלק גדול מהביקורות נגועות בטהרנות ובהיתממות. הרי גם היום חלק ממרחב הבלוגים סובל ממתנות חינם, קידום אינטרסים סמויים ונרקיסיזם. בניגוד לאלה, אנחנו נוהגים בשקיפות מלאה, לא מתכוונים למכור את קוראינו בנזיד עדשים ואין לנו שום כוונה לרדת ברמה.
כל מה שעשינו שעורר את הביקורת הרבה הוא לגוון את התכנים תוך שמירת הקיים. אם יש הבדל מהותי בין הבלוגר לפרובלוגר, הוא אינו נמדד בכסף כי אם בקהל היעד. בלוגר יכתוב אך ורק על מה שמעניין אותו בעוד פרובלוגר יכתוב גם על נושאים שמעניינים את הקהילה שלו וביודעו שיוכל לשמש לה לעזר. יכולים להיות לבלוג כמה מעגלי קוראים ואחד לא בא על חשבון השני. אנחנו מודים על האכפתיות הרבה אך קוראים לקוראים להבין שפועל יוצא מהגידול במספר הפוסטים הוא שלא כל פוסט יכול או צריך לעניין אותם. זה לא קורה בשום בלוג בעולם.
בהקשר זה, נפרסם בקרוב מדריך קצר שיסביר כיצד לקרוא את חורימבה באופן מסונן כך שתקבלו רק את התכנים שמעניינים אתכם. אם נחזור לאותו אביון מתחילת הסיפור, כדאי לזנוח כל אידיאל רומנטי מזויף ולהכיר במציאות המורכבת. כפי שהתקופה בה הבלוגים היו בלתי מסחריים, קטנים וחלשים לא הייתה בהכרח תור זהב של פוסטים איכותיים ומשפיעים, כך התמסחרות של בלוגים אינה מבשרת על ירידה באיכות ופגיעה בגולשים. להפך.
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
09.11.2009 בשעה 15:36
ראשית, כל הכבוד על התגובה העניינית והמעניינת.
שנית, לפחות במקרה של הפוסט שלי, כפי שציינתי בפתיחתו הוא נכתב והיה מוכן לפרסום עוד לפני שהתפוצץ מה שהתפוצץ סביב הפוסט של שליו. לכן כשטענתי ש”כסף משנה את הכל” דווקא לא התכוונתי לכך שכסף מוריד את הרמה של חורים ברשת או מקלקל את הבלוג (אני, כמו אחרים, חושב שהמינון של פוסטים פחות מידי מעניינים אכן עלה, אבל בדרך כלל מספיק לי להציץ בכותרת כדי לדעת אם פוסט חדש מעניין אותי או לא), מה שכן התכוונתי לומר הוא שהתגובות הקיצוניות על מה שנתפס כצעדים של הבלוג בכיוונים לא טובים (לעתים בצדק לעתים לא) הן קיצוניות בגלל שכסף מעורב כאן.
כמו שרויטל אמרה בכמה מקומות – הקריטריונים בהם נשפט בלוג מסחרי הם שונים מהקריטריונים בהם נשפט בלוג שאינו מסחרי. אני לא בטוח שהיא צודקת בטענה שהקריטריונים לשיפוט של בלוג מסחרי הם חמורים יותר כי מצפים ממנו ליותר, אני חושב שהם חמורים יותר כי אנחנו פוחדים מהמשמעות של כל צעד כזה. חורים ברשת אולי לא יהפוך אף אחד מחברי הצוות שלו לעשיר, אבל אם המהלך האחרון יצליח הוא יסמן כיוון לבלוגים אחרים שירצו להפוך למסחריים. אנחנו נמצאים בשלב שבו כל מיני כיוונים להרוויח מבלוגים עומדים על הפרק, והצלחה או כשלון של כל כיוון כזה יצביעו על המראה העתידי של תחום הבלוגים בישראל.
אם ניזכר לרגע בתגובה העזה של קהילת משתמשי טוויטר נגד פינס140 אולי אפשר יהיה להבין את העניין יותר טוב. פינס140 סימנו כיוון אפשרי לעשות כסף ממומחיות במדיה חברתיות, הרעיון ששימוש כזה יצליח הפחיד אנשים לא כי יהיה להם ממש רע אם מקימי פינס140 ירוויחו ממנו, אלא כי הצלחה של חברה כזו תיתן את האות לעוד ועוד חברות שיציעו שרותים דומים, חברות שיעשו את הכסף שלהם בצורה שנראית לקהילה המדוברת פסולה. יותר מזה, החברות האלה תזדקקנה ל”אנשי שטח” ואת אלה היא תחפש באותה קהילה ממש. הקהילה נזעקה להגן על עקרונותיה רגע לפני שהכסף יבוא ויקלקל אותה.
09.11.2009 בשעה 15:48
אם תפרסמו יותר פוסטים כאלה לא תהיה לכם שום בעיה בכלל. וותרו על הכמות אם היא באה על חשבון איכות. הקוראים שלכם אוהבים אתכם קודם כל אינטליגנטים, ועל כך הם נאבקים. פוסטים כדוגמת אלה שהתפרסמו כאן לאחרונה מיד לאחר ההודעה על התוכנית החדשה שלכם, רק גורמים לקורא להשתמש ב”נו טוב, זה לא מקרה” הפולני. ולא לחינם.
בהצלחה.
09.11.2009 בשעה 15:57
האם שמת לב לטיעונים הסותרים? מחד, אם בלוג הופך מסחרי משמע נגזר עליו להשטיח את רמתו. מנגד, אם הוא הופך מסחרי האמות מידה בהן הוא נשפט מחמירות יותר מאלה של בלוגים שאינם למטרות רווח כלל. מהי הקהילה ומהם עקרונותיה? מאתגר לנסות לבחון.
09.11.2009 בשעה 16:05
איליי, יש אנשים שחושבים ששבעה כלים לניהול PDF ברשת זו ירידה ברמה ואינם מבחינים בין תכנים שירותיים לתכנים משכילים. גם אני אוהב את התכנים שלי איכותיים.
09.11.2009 בשעה 16:05
לי יש רק שתי שאלות קטנות: האם אתה מסכים עם ההמלצות של שליו בן-ארי באותו פוסט במדובר? ולמה שבלוגר (או פרובלוגר) יהיה מעוניין שאנשים יקראו עד הסוף פוסטים שלא מעניינים אותם?
זה כל מה שהעליתי בפוסט שלי. על כל מה שבא אחר כך אני כבר לא אחראי.
09.11.2009 בשעה 16:13
@דובי אני אצטט את המחנכת שלי בתיכון שאמרה שאחד מסימני הבגרות הוא היכולת להתעניין ולהתעמק גם בדברים משעממים או לא מעניינים.
כמה וכמה פעמים נתקלתי בפוסט שנראה על פניו משעמם בטקראנץ’ אבל בגלל צורת הכתיבה שלו, המשכתי לקרוא עד הסוף. וראה זה פלא – בסוף למדתי משהו למרות שההתוכן נראה משעמם במבט ראשון.
כדאי גם להבחין בין הדרישה הצורנית של הפוסט לבין הדרישה הקשורה בתוכנו.
09.11.2009 בשעה 16:17
שליו – ברצינות? המורה הזאת גם לימדה אותך לזרוק מקפים באופן ליברלי ברחבי הטקסט שלך? או להשתמש בכותרות ביניים כל פסקה?
זה לא שצריך להפריד בין הדרישה הצורנית לדרישה הקשורה בתוכן, זה שהתוכן הוא הדבר היהיד שחשוב. שום תמונה שתוסיף לטקסט לא תהפוך אותו ליותר מעניין, ורוב ההצעות שלך רק הופכות את הקריאה לפחות נוחה, לא יותר.
09.11.2009 בשעה 16:23
זו בדיוק הטעות. הזנחת האופן בו מוגש התוכן. פוסט מעניין ככל שיהיה שיוגש כבלוק של טקסט, נראה רע. נקודה.
אם תקרא את הפוסט שלי שוב תראה שאין הכוונה לתת לכל פסקה כותרת משנה, אלא לפזר אותן לפי הקשרם של דברים. זו הקצנה מיותרת.
ובעניין השימוש במקפים – בינתיים לא ראיתי שום אסמכתא למגבלה שלה אתה טוען.
09.11.2009 בשעה 16:40
קראת את הפוסט שלי? לפסקה יש תפקיד תוכני ברור, בדיוק כפי שלפסיק ולנקודותיים יש תפקיד תוכני. הויתור על הפסיק והחלפתו במקף הוא בדיוק כמו הויתור על הפסקה והפיכת הטקסט לבלוק אחד ארוך.
טקסט של 350 מילה, כמו הטקסט שלך, הוא בערך עמוד וחצי (על בסיס ההנחה של כ-250 מילה לעמוד). פסקה סבירה היא באורך של שליש עד חצי עמוד. משמע – אתה מדבר על טקסט של מקסימום חמש פסקאות, ורוצה לשים כותרות ביניים בתוכו.
באשר לשימוש במקפים (קו מפריד, למעשה, מקף זה משהו אחר לגמרי למרות שבשפת הדיבור ההבדל ביניהם אבד. מקף זה מה שיש לך באמצע שם המשפחה) – אתה ברצינות טוען שאתה לא מכיר אסמכתא לכך שלסימני פיסוק יש תפקידים מוגדרים? הנה: http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=11677
09.11.2009 בשעה 16:52
@דובי לא, אני לא טוען שאין תפקידים לסימני פיסוק. אני טוען שאין כל מניעה להשתמש במקפים. אגב, הקישור שצירפת לא סותר טענה זו אלא להיפך.
פסקה סבירה למי? מי אמר שהיא צריכה להיות שליש עד חצי עמוד? כל עוד קיימת הפרדה הגיונית ולא הפרדה “סתם”, אני לא רואה סיבה להגביל את מספר הפסקאות.
09.11.2009 בשעה 17:00
אין כל מניעה להשתמש בקוים מפרידים בהקשר הדקדוקי הנכון. יש הרבה מניעה להחליף סימני פיסוק רנדומליים בקו מפריד כדי “לרווח את הטקסט”.
פיסקה סבירה לתפקידה כפסקה. פסקה ממוצעת, אצל אדם מיומן בכתיבה. אחד הדברים שחירפנו אותי אצל סטודנטים אחרים כשעוד הייתי בתואר הראשון היה הנטייה של רבים מהם ללחוץ על אנטר אחרי כל נקודה – כאילו הם לא כותבים טקסט אלא הודעה בתוכנת מסרים מידיים.
כפי שציינתי כבר, לכל סוג יחידה יש תפקיד תוכני. משפט, פסקה, מקטע – לכל אחד מהם יש תפקיד. אם הפסקאות קצרות מדי באופן קבוע, הן חודרות לתפקיד התוכני של המשפט. אם המקטעים קצרים מדי באופן קבוע, הם חודרים לתפקיד התוכני של הפסקה. לכל דבר יש תפקיד, והערבוב ביניהם פוגע בקריאות של הטקסט, לא מסייע.
09.11.2009 בשעה 17:07
אני חושב שהרמה התדרדרה קצת לפני ההכרזה על השת”פ עם מיקרוסופט ושני האחרים, ושיערתי שזה כדי להכין את הקרקע למעבר מבלוג מהודק וענייני לבלוג שמתנהל קצת כמו עיתון – כלומר כזה שיש לו מכסה יומית למלא, והוא ימלא אותה גם אם אין לו ממש מה לומר. במובן הזה יצאתם קצת מיושנים, אם כי גם בעיתון אני יכול להחליט שאני לא קורא מוסף מסוים.
לגבי ההחלטה לפנות לכל מיני אוכלוסיות – ככותב, אני יכול להצביע על דרך יותר אלגנטית לעשות את זה. אני כותב סיפורים לילדים שמופיעים בכתב עת לילדים. אני גם כותב טורי דעה בנושאים פוליטיים לעיתון יומי. אני כותב ביקורות ספרים למוסף הספרות של העיתון, ובפייסבוק אני כותב דברים אישיים. אם הייתי פותח בלוג ומרכז בו את כל התכנים האלה, הייתי יוצא חמור – חוץ מאמא שלי, אין מישהו שיתעניין בכל מנעד התוכן שאני מייצר. זה אולי מה שמפריע כאן. פוסטים דוגמת ההוא של שלו – אולי היה מתאים לשים במדור המחשבים/רשת של אחד האתרים. הפניות לסרטוני יוטיוב מטופשים אולי עדיף שתשימו בטוויטרים שלכם או בפייסבוק או במשהו כזה.
09.11.2009 בשעה 17:14
@דובי נא שים לב שבדוגמה שנתתי לא החלפתי סימני פיסוק רנדומליים. כל המבנה של המשפט השתנה והוא פוצל ל-3 משפטים קצרים. כך שקשה לי להבין את הטענה שלך.
לגבי פסקאות, שוב, לא ברור למה אתה מתכוון כשאתה אומר “אדם מיומן בכתיבה”. בוודאי לא הצעתי לחלק את הטקסט לפסקאות בנות משפט אחד.
שוב, זו הקצנה מיותרת.
בשורה התחתונה – אורך הפסקאות הוא עניין גם אינדיבידואלי. והדוגמה שנתתי היא דוגמה שעובדת.
09.11.2009 בשעה 17:24
מספר המשפטים בדוגמא שלך היה ונשאר שניים, והקוים המפרידים שהוספת פשוט מפריעים לקריאה. כל אחד אחר שהגיב על הפסקה הזאת בכל המהומה ציין שהגרסא ה”משופרת” הרבה פחות קריאה. אתה עצמך מודה שהיא כנראה לא נכונה דקדוקית – וחזקה שדיוק דקדוקי מסייע לקריאות. בשביל זה המציאו את הדקדוק.
אדם מיומן בכתיבה הוא מי שהשקיע זמן בלמידת רזי הכתיבה, בין אם באופן מקצועי או חובבני, בין אם באופן פורמלי או כאוטודידקט. אוריין, להבדיל מבוריין, כפי שניסיתי להסביר זאת פעם.
09.11.2009 בשעה 17:28
גל, הפוסטים שלך הם ליגה אחת מעל השאר, ואלו הדומים לזה – כלומר, מכילים ניתוח מעמיק של נושא – הם הטובים ביותר. המשך כך.
09.11.2009 בשעה 18:07
גל, קודם כל לגבי מה שכתבת:
“הכח שמיוחס לחורימבה הוא למעשה פיקציה. מהו בלוג אם לא כמה שורות קוד וקהילה שנותנת לו עוצמה בכל יום מחדש. בלעדיה הוא כלום”.
אני דווקא חושב שאתה קצת ממעיט בהשפעה ובחשיבות של חורימבה. זה אמנם יפה בתור מידת צניעות, אבל אני חושב שזה פשוט לא נכון עובדתית. מדובר בהחלט בבלוג בעל השפעה לא מבוטלת.
הרי אם אותם דברים היו נכתבים בבלוג אלמוני כלשהו אף אחד לא היה מזדעק בעקבות כך. אבל מפני שאנשים דווקא כן מחזיקים מחורימבה כבלוג בעל השפעה הפוסט “ההוא” עורר לא מעט ביקורת (מוצדקת ברובה לטעמי). לא מתוך קנאה ולא מתוך צרות עין, פשוט מפני החשש של ההשפעה האפשרית שלו על עתיד הבלוגים בישראל.
סתם הצעת יעול: למה פשוט לא לחלק את הפוסטים שלכם לשתי קטגוריות?
למשל שתהיה קטגוריה של “חדשות ועדכונים” שתכיל פוסטים קצרים בסגנון של “מה חדש בעולם המחשבים?” ו”7 תוכנות אנטי וירוס חינמיות” שמתפרסמים בתדירות גבוהה וממילא פונים יותר לקהל הרחב מאשר לקהל המקצועי.
ובנוסף קטגוריה שניה של “מאמרים ודעות” שתכיל פוסטים יותר ארוכים ומעמיקים שפונים לקהל היותר מקצועי ומועלים בתדירות יותר נמוכה?
הרי אי אפשר לרצות את כולם, וזה מן הסתם ברור לך. אי אפשר לכתוב פוסטים שיפנו בו זמנית גם לקהל המקצועי שמבין דבר או שניים בטכנולוגיה, וגם להמון שמתעניין קצת בטכנולוגיה אבל לא ממש מבין הרבה בתחום.
אבל אם לעומת זאת תעלו פוסטים משני הסוגים אבל תפרידו ביניהם זה יכול לפתור את הבעיה.
אני חושב שחלוקה כזאת גם תהיה מאוד קלה לביצוע מבחינה טכנית, גם תתרום לחווית הקריאה של כולם וגם אולי תתן מענה אמיתי לחלק גדול מהביקורת האחרונה כלפי חורימבה.
09.11.2009 בשעה 19:16
גל – קודם כל אני רוצה להתנצל על התגובה שכתבתי ב”מאבד תמלילים” בה תהיתי על הכלכליות של הפרו-בלוגינג. הטענה שלי אמנם תקפה – אני עדיין תוהה אם בישראל ניתן להתפרנס מבלוגינג בצורתו הטהורה (בניגוד לבלוגינג שמיצר מוניטין ופרנסה בעולם ה”אמיתי”) – אבל השרבוב של שמך לתוך התגובה יצר רושם של התנשאות מסויימת, והתגובה הצינית(?) שלך על “תודה על עצות הקריירה” הייתה בהחלט במקום.
בתשובה לטענתך על הסתירה בטענות – אכן יש סתירה, והתשובה היא שלרוב (לפחות מהנסיון בארץ) ההתמסחרות מובילה להשטחה – כלומר הבלוגים המוצלחים (וחורימבה ביניהם) עומדים בכמה דרגות מעל מדורי הטכנולוגיה של העיתונים המסחריים (כלכליסט, בעיני, הוא היחיד השומר על רמה גבוה). נראה לי שמרבית הקוראים חוששים שעם ההעלאה הניכרת בכמות החומר בחורימבה, גם הרף הנדרש ירד – והרבה מהפוסטים
של היום לא היו מתפרסמים כאשר קצב הפוסטים היה בסביבות אחד לשבוע. בכל מקרה, מספיק לפתוח את מדורי הטכנולוגיה (או כל מדור אחר) בעיתונים המודפסים כדי לראות שאף אחד לא מעמיד לגופים המסחריים “אמות מידה גבוהות יותר”.
09.11.2009 בשעה 20:00
בחיאת, גל, איזו היתממות. התפתלת והתפתלת, כינית עצמך אביון (איפה הטישו והכינור הקטן), דיברת על פרוטות וכיסוי האחסנה של האתר (נו, באמת), אבל לא הצלחת לענות על הטענות העיקריות: הפוסט המדובר היה גרוע ולא לעניין – ויש לאחרונה אצלכם הרבה פוסטים שמרגישים בדיוק אותו דבר.
מה לעשות, עכשיו כנראה שיש יותר לגטמציה להעביר עליכם ביקורת. וכמובן שאתם לא תקבלו אותה ותגידו “אולי אתם צודקים”, אלא תנסו להוכיח לכולם שהם טועים. לא מפתיע במיוחד.
09.11.2009 בשעה 23:38
אלי, יש קטגוריות כאלה – נבהיר את העניין בהקדם. נמרוד -קיבלתי, תודה. כאמור, יש לנו בהחלט סטנדרטים ומאחר ואנו פועלים בנישה של חדשנות וובית ולא מכוונים למכונה המשותף הרחב ביותר, נדמה לי שהחששות מוגזמים מאוד.
10.11.2009 בשעה 1:09
גל, אני כמובן לא מדבר על הקטגוריות של מאמרים/מדריכים/WICAFE – אני מדבר על משהו שיהיה ניכר ויזואלית בעמוד הראשי של הבלוג, ואולי אם אפשר גם בRSS.
10.11.2009 בשעה 1:38
דובי אתה פוץ שמפספס את הנקודה. אתה יכול להגדיר מה תקין ונכון תחבירית מצאת החמה ועד בוא השקיעה אך בסופו של דבר, ברמה העובדתית, קל יותר לקרוא פיסקה מרווחת, קצרה עם משפטים קצרים וממוקדים ושיתהפך בן יהודה בקברו.
לתשומת לבך, חורימבה לא מקבלת את ציוניה מהאקדמיה ללשון העברית אלא ממגוון קוראיה, האינטלגנטים יותר והאינטלגנטים פחות, הדקדקנים יותר והדקדקנים פחות – וכנראה שעליך החליטו לוותר (בצדק).
איני טוען שחורימבה צריכים להזנות את השפה בה הם כותבים ולפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל אתה יודע מה? אם גל וחורימבה יחליטו שזו הדרך שבה הם רוצים לכתוב , שזה הפידבק שהם קיבלו מהקוראים וזו דרכם אז ראוי ואף מומלץ שיעשו כן.
10.11.2009 בשעה 4:42
נו שוין, גל, מדברים על התממות.
הפוסט המדובר היה עילה שעוררה אנשים להגיב. אני עצמי כמעט והגבתי בזעקה לפוסט אחר (“7 דברים שלא ידעתם על חלונות 7″) שהוא לטעמי אחד המטופשים שראיתי. העניין המסחרי זכה לתהיות תאורטיות, אבל בוא לא נתבלבל, מה שמפריע לאנשים זו ירידה מורגשת ברמה, מלווה בצמיחה בכמות הפוסטים.
רק דוגמה – הסכמת לצרף את המוניטין שלך לסקירה של חלונות 7. אני מאד מחבב את חלונות 7 ואני מאד מחבב אותך, אבל זה לא מסתדר לי ביחד.
אמרת שאתה מעמיד את המוניטין שלך לעניין. עדיין לא נתקלתי במאמר אחד שמצדיק את הדבקת המוניטין שלך לדברים. לא ניתוח מעמיק, לא תובנה מיוחדת. סקירה רגילה, אמנם מקצועית, אבל שיכלה להתפרסם תחת שם הכותב “מערכת”. אז מייקרוסופט אולי נהנו מהמוניטין שלך, אבל לא ראיתי במה המוניטין שלך נתרם.
אני מכבד אותך מאד. קטונתי מלהשתוות אליך בהישגים ובתרומה לרשת הישראלית. אבל, אם נקבל את הטיעון שאתה לא עושה את המהלך הזה בשביל בוכטה, נשאלת השאלה – מה אתה עושה?
במו ידיך יצרת בלוג יחיד מסוגו בארץ, שמנתח תופעות של תרבות ה-2.0 ברמה אחרת. בלוג עם חזון, עם ניתוח מעמיק, ועם ראיית הנולד של שנים קדימה. לא היה לך מתחרה.
בימים אלה, במו ידיך אתה מדרדר אותו להיות מעין מדור מחשבים, כמו שאפשר למצוא בשקל. נכון, לדבריך אתה “מגוון”. אבל הלכה למעשה, קוראיך הנאמנים אומרים לך את מה שאתה לא רוצה לשמוע – יש לנו מספיק אתרים אחרים שיתנו לנו 7 כלים ליצירת PDFים. לא בשביל זה אנחנו קוראים אותך.
העניין פשוט – אם אתה “מגוון” את עצמך ונכנס לתחומים ולרמה של מדורי מחשבים של פורטלים, אז זה לא גיוון, אלא ירידה ברמה. בעבר עלית מרמה של עורך מדור מחשבים לרמה של גורו. עכשיו במו ידיך החזרת את עצמך להיות עורך מדור מחשבים.
ובזו מתמצה הביקורת.
10.11.2009 בשעה 8:54
אני חושב שמדובר פה על חבורת צבועים קנאים. יש פה כתבות טובות וכתבות רעות וזה לא ימנע ממני להכנס לפה ולקרוא.
לפני מספר ימים ההייתי צריך לתת תשובה למישהו ששאל בטלפון
מה לעשות כדי ליצר PDF שלחתי אותו לפה כי זכרתי את הפוסט הזה.
שי
10.11.2009 בשעה 15:29
אם יורשה לי, כאחד הקוראים הנאמנים אך השקטים בד”כ, אבקש להציע גישה אפשרית שונה וחיובית לסוגיה – יתכן כי במקרים מסוימים הכסף – התשלום לבלוגר, יכול באופן פרדוכסלי דווקא לגרום לשיפור באיכות הטקסט משום שהכותב מרגיש מחויב יותר והטקסט מן הסתם מוקפד יותר.
בנוסף, מבחינה אתית ומשפטית (סוגיות של לשון הרע, זכויות יוצרים ועוד) המימון ע”י גורם מסחרי אשר באופן טבעי הוא בעל מודעות וזהיר יותר מבחינה אתית ומשפטית עשוי לגרום לכך שהבלוגר יקפיד הקפדה יתרה גם על כללים אלו בכתיבתו.
הקפדה כזו תוביל מן הסתם לתרבות בלוגינג שיש בה גילוי נאות, הימנעות מלשון הרע, קרדיט למקורות (לינקים) הימנעות מהפרה של זכויות יוצרים ועוד.
11.11.2009 בשעה 21:24
[...] כתב שקול ונבון (זה תמיד או זה או אללה יוסטור על מישהו), גל סנט אחרי שכל מתנגדיו סיימו, קננגיסר הצליח לדייק גם אם לא [...]
21.12.2009 בשעה 16:39
[...] של הבלוג השתנו בחודשים האחרונים, אך לא בכיוון עליו התריעו הבלוגרים המודאגים החביבים. הבלוג הזה לא עומד להפוך [...]