האם הטוקבקים הם הפקר?

ליסה גולדמן התקשרה אלי מקודם כדי להתעדכן בכל הפרטים על חוק הטוקבקים המחודש של ח”כ ישראל חסון. כדאי לעקוב כי פוסט בנושא אמור להתפרסם בקרוב בבלוג הפופולרי של ליסה באנגלית ובוודאי גם יעורר הדים במערב. מותר לתלות תקוות בדעת הקהל העולמית. אם על ארה”ב נאמר שאין לה מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים – כלומר, אינטרסים כלכליים של תאגידים אמריקניים ברחבי העולם, אז גם על ישראל אפשר לומר שאין לה מדיניות פנים אלא רק מדיניות חוץ – קרי, אינטרסים כלכליים של תאגידים אמריקניים באזור.

למרות שהעולם לא יוטרד במיוחד מכך שכמה מיליוני ישראלים לא יכולים להגיב או סובלים מאינטרנט מסונן, מחאות של ארגונים למען זכויות אדם עשויות להטריד את החברות הבינלאומיות הפועלות כאן ובעקיפין להפעיל לחץ על הממשלה. הרצון של ישראל להצטרף לארגון ה-OECD אף הוא עשוי לשמש גורם ממתן. סין אולי לא מוטרדת מהמחאות הבינלאומיות נגדה, אך ישראל אינה סין.

עוד נושא שעלה בשיחה עם ליסה היא הטינופת הכללית ששולטת בטוקבקים .כשמגיב כותב למגיב “חתיכת זבל, הלוואי שתישרף אמן”, לא מדבר בהשמצה, אפילו לא בהסתה. למעשה, ספק אם בתגובה כזו יש עבירה על החוק כלל. למרות זאת, קשה מאוד לסבול התבטאויות כאלה. אז למה הן מתפרסמות בכל זאת? חלק מהאתרים מנהיגים מדיניות אישור תגובות ליברלי מאוד, בנימוק, שאפשר לקבלו, שהם אינם מופקדים על חינוך הציבור. סיבה אחרת היא הקושי הרב של מאשרי התגובות לעבור על כמות כל כך רבה של תגובות ולהחליט אילו מהן עוברות על החוק ואילו סתם לא ראויות. ההקצנה של השיח בחסות האנונימיות היא תופעה ידועה – אנשים כותבים זה לזה דברים איומים כשהם מאחורי מסיכות.

שני גורמים עשויים למתן את האווירה הזו, שגרמה מלכתחילה ליוזמות חוק כמו של ח”כ חסון – 1. פסקי דין נוספים בנוסח התביעה של רמי מור שיבהירו לכל משמיץ פוטנציאלי שכדאי לו לחשוב פעמיים לפני שייתן דרור למקלדתו. 2. החלחול של האינטרנט המזוהה והרשתות החברתיות גם לאזור התגובות – כאשר ידוע לכל שמגיב מסוים הוא משה כהן מרחוב הרצל 2 בחולון, הוא לא ירשה לעצמו להתנסח כפי שהיה רוצה באופן אנונימי. >

תגיות: הטוקבקיסטים, חופש ביטוי