המיקרו-סלבים – נידונים לתהילה זעירה
קלייב תומפסון כותב בגיליון החדש של Wired על תופעת המיקרו-סלבים. אנשים מחוברים, שכותבים בלוג ופעילים ברשתות חברתיות, צוברים לעצמם מאות ולפעמים אלפי “מיקרו-מעריצים”. חלקם קרובים אך רובם זרים גמורים העוקבים אחריהם.
במאמר מוזכר מקרה של אישה שחשפה בבלוג התלבטות מוסרית בנוגע להעסקת מטפלת לטיפול בבנה בשעות אחר הצהריים מאחר שהיא מסיימת לעבוד מאוחר והופתעה לגלות דיונים ברחבי הרשת בין אנשים שהיא לא מכירה בנוגע לבעיה האישית שלה. אנשים המוזמנים לאירועים חברתיים או מקצועיים בהם משתתפים מרושתים אחרים חייבים להיראות במיטבם כי הסיכויים הם גדולים שתמונות שלהם ימצאו את דרכן ל-Flickr ולבלוגים.
לראשונה בהיסטוריה אנשים “רגילים למדי”, לא סלבריטאים במובן הישן של המילה, יכולים להוסיף לעצמם מעגלי השפעה בקרב הציבור בזכות הנוכחות המקוונת. אנדי וורהול הבטיח לכל אדם 15 שניות של תהילה. ההבטחה שודרגה לתהילה רציפה, אם כי זעירה. לא כולם אוהבים את המיקרו-חשיפה. כתבתי כאן בעבר על אנשי הדממה. אך היא בלתי נמנעת, לטוב ולרע.
המפתח להתמודדות אינו הסתגרות כי אם ניהול נכון של הנוכחות המקוונת. להיות מודעים להשלכותיה, לעוצמתה, וכן, גם להיות קצת יועצי תדמית של עצמנו – לדעת אילו סוגי מידעים אנחנו רוצים לחשוף בקרב אילו קהלים. האני כפרויקט מיתוג נשמע כמושג עצוב למדי, כותב תומפסון, אך מציין בהמשך שמסיכות חברתיות היו מקובלות מאז ומעולם, גם בימים בהם רוב האנושות הייתה מפוזרת בכפרים קטנים.
לסיום. עידן מ”אנקדוטות” מפנה לפוסט של ברק חכמוב בקפה דה מארקר שעורר את תשומת לבו בגלל מספר התגובות (יש סיכוי סביר שהפוסט הזה קודם בהומפייג’ של דה מארקר וזה מסביר את הפופולריות) ומתייחס אליו בביקורתיות. אני פחות ביקורתי מעידן אך גם לי יש בעיה עם תחזיות טכנו-אוטופיות שצובעות בצבעים ורודים את הטכנולוגיה והשפעתה החיובית על האדם. זכרו את ה.ג. וולס.
בניגוד לדעתו של עידן, אני חושב שהעובדה שרוב בני האדם לא משתמשים ב-Web 2.0 לא צריכה להפחית מחשיבות התופעה. מעולם בהיסטוריה לא נהנו כל בני האדם מנגישות לטכנולוגיה וזה לא הפריע לאליטות להוביל את האנושות קדימה. במקרה הזה מדובר באליטה טכנולוגית שהשפעתה על החברה, התרבות והתקשורת היא עצומה.
נכון גם שהאינטרנט מספק מגבר לנוכחות שלנו ויוצר אפשרויות חדשות בתחום התעסוקה, הרומנטיקה, התפוקה והביטוי האישי, אך כאשר חכמוב כותב שהטכנולוגיה תהפוך אותנו ליותר חברתיים ורגישים, אני חייב להסתייג. בהמשך ישיר לפוסט הקודם, יותר מכפי שהטכנולוגיה הופכת אותנו, אנחנו הופכים אותה ואין שום בסיס להערכה האופטימית הזו. אין שום קשר בין כמות של קשרים חברתיים לבין איכותם או לתרומה לחיי הרגש. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
26.12.2007 בשעה 18:26
רק לחזק: פעם מישהו אמר לי ששליש מאוכלוסיית העולם, נכון למאה ה-21, לא משתמשת בטלפון או בטלוויזיה. זה לא מפחית מהחשיבות שלהם.
הרצון העז הזה של אשר עידן, של חכמוב, ושאר מהגגים, לקחת מיקרו-היגיון להפוך אותו למגה-תיאוריה, וללהטט איתה בחוצות, הוא מובן, אבל לא רציני (בלשון המעטה).
(נ.ב.- סחתיין על תיקון כל הליקויים בתבנית, ניראה הרבה יותר טוב!)