חורים ברשת

הפוסט פורסם במקור בבלוג “ארכיון דון קישוט” ומובא כאן כלשונו.

יבוא יום, אינני יודע בדיוק מתי, בו גם אני אתלהם. ביום זה אכתוב פוסט כועס, נעלב ונדהם אל מול תופעה בלתי מובנת. הזיכרון המתוק של האומנות, הרומנטיקה והאיכות של ימים עברו יועמד מול המכניות של הימים שיבואו ואני אזעק שוד ושבר, חמס או פשוט הצילו.

לכל אחד יש נקודות שבר כאלו, במיוחד אלה העומדים בפתח שינוי ההיסטוריה. כיום העיתונאים יוצאים בברור כנגד הבלוגרים. העימות היה בלתי נמנע, כמו רוב העימותים בהם מעורב כסף. נקודת השבר לא הגיעה כאשר נוצרו הבלוגים, אלא כאשר הבשילו לדרגה בה החלו לאיים על מתחריהם. תקופה בה בלוגרים הספונים בביתם אל מול תריסר ממחטות טישיו משומשות, יכולים להגיע לתפוצה גדולה כמו החשובים שבעיתונאים. כמו בכל מאבק חסר סיכוי,כמו כל דינוזאור אטי המנסה לשווא להילחם על קיומו, מגייס הוא את התיעוב הכאב הרומנטיקה והנוסטלגיה לעזרתו.

תיעוב,כאב, רומנטיקה ונוסטלגיה. אין רגשות חזקים יותר כדי למסגר בינם לבין עצמם את ההוויה האנושית. כאשר משתמשים בהם כנגד שינוי עולם נוצרת האשליה שמאבדים עולם ישן ולא זוכים בחדש.. הכאב הזה מדרבן אנשים, ולו רק לרגע קט, לחיות באותה הנוסטלגיה החמימה של פעם. אולם זו רק אשליה רגעית ובמהרה חוזרים הם לאורות הנוצצים של העתיד.

בכתבה שפרסם נחום ברנע, הוא החליט להעלות באוב את אותם שדים קדומים. הוא יצא כנגד תופעת הבלוגרים באיחור של עשור אחד ושתי טכנולוגיות (טוויטר ויוטיוב). הוא תקף באופן עיוור את כותבי הבלוגים ואת קוראיהם, את התוכן ואת הרוח שהביאה לפרסומם, ובתוך כל המתקפות, בתוך מטר החיצים השלוחים, לא הבין נחום ברנע שבעצם הוא תוקף את עצמו.

הבלוגים לא קמו כדי להילחם בתקשורת המסורתית, אלא כדי להשלים אותה. תוך שהם מנסים להשלים חסכים שנוצרו בפרסום האטי , במחירים , בקומבינות ובמסורת הכובלת קיבלו הבלוגים חיים משל עצמם, אופי ויופי, ולבסוף הפכו ליקום נפרד בו אפשר ללכת לאיבוד מבלי לזכור שקיים יקום חלופי, יקום בו מילים מודפסות על נייר ולא מרצדות להן על מסך המחשב.

לי קשה להחליט איזה מן היקומים טוב יותר, אך קשה לי אף יותר להזדהות עם כותבים המנסים לקבוע איזה מהם רע יותר. כמו בכל עולם, הדבר החשוב אינו ערך עצמי, אלא יכולת התמצאות. גם בארה"ב – מדינה אליה כולם נלחמים להגר – קימות שכונות הגרועות מהסמטאות העניות של מומבאי. רוסיה, למרות התדמית האפורה שנוצרה לה בעשורים האחרונים, מאכלסת כמה ערים המסוגלות בהחלט להתחרות בלונדון, פריז וניו-יורק. מי שלא יודע להתמצא תמיד יפול בין הפטיש והסדן, מי שכן יודע להתמצא, תמיד יהיה במרכז העשייה הנוצצת. בבלוגוספירה ,אין יכולת קשה יותר לרכישה מאשר יכולת ההתמצאות, אך אין גם יכולת מתגמלת יותר.

זה לוקח זמן עד שמבינים את המקצב של הבלוגוספירה. מבינים על אילו בלוגרים אפשר לסמוך ככותבים ועל אילו אפשר לסמוך כממליצים. היכן ניתן למצוא אומנות, ואיפה בדיוק למצוא דיווחים אובייקטיביים. מנהלי הפורטל לא עוזרים רבות בכך. זו לא אשמתם, גם הם כורעים תחת הנטל העצום של הבלוגים הנפתחים מידי יום. זהו לא היקום העיתונאי המסורתי, בו העורך מקדם את הכישרונות הנוצצים לדפים הקדמיים. אף אחד לא יתקן את שגיאות הכתיב שלנו, ושום צלם או גרפיקאי לא יעטר לדוגמה פוסט זה בקריקטורות… וחבל. אבל זה בהחלט לא אומר שאין לבלוג זכות קיום. זה אפילו לא אומר שבלוג אינו יכול ואינו צריך להחליף את העיתונות המסורתית. כל מה שזה אומר הוא שבלוג הוא משהו אחר שצריך להישפט על פי כללים שונים.

נחום ברנע לא השקיע את החודשים הנדרשים כדי להפוך לאזרח הבלוגוספירה. לכל היותר הוא ביקר בוודאי בכמה מן הבלוגים ברשימת הפעילים. כמו בכל מקום, בין אם זה מקום בילויים או עבודה, המובילים הם לא בהכרח הטובים ביותר אלא הבולטים ביותר שלרוב הם גם הפרובוקטיביים יותר. כמה קל היה לנחום ברנע להניף אותם כאות ומופת לנכונות דבריו. אולם בכך חטא ברנע לאמת.

הבלוגים המובילים אומנם צוברים יותר כניסות מכל בלוג אחר, אך הם בלוגים המקודמים יותר מכל בלוג אחר. יתרה מזאת, למרות שהבלוגים הללו הם המובילים ברשימת הבלוגים הנצפים, אחוז הצפיות שלהם מכלל הבלוגים הוא יחסית נמוך. מרבית הבלוגרים מתעלמים לאחר החודש הראשון מן הרשימה הזו, ומרכיבים לעצמם רשימת מועדפים משלהם.

אולם גם אם לא נכון היה הדבר, גם אם היו הבלוגים מורידים את רמת הכתיבה בארץ, לא חטאם הוא זה. ראשית לא כל הבלוגים הם בלוגים של כתיבה. ישנם לא מעט בלוגי אומנות, ואני מעריך שבעתיד הקרוב יעברו כמעט כל הבלוגים לפורמט וידאו. שנית, האם העילגות היא מכוונת? האם הבלוגים משמשים כמקום מקלט לעילגים שאינם יכולים לקבל עבודה בעיתון מסודר? לאו דווקא! מרבית הבלוגרים מעולם לא בקשו עבודה בעיתון מסודר. העיתונים המסודרים הם דווקא אלו הפונים ישירות לבלוגרים בבקשה שיקדמו את הרייטינג המדשדש שלהם. ב-99% אחוז מהמקרים, העילגות לא מכוונת. היא לא תולדה של פריחת הבלוגים, אלא של מערכת חינוך הלוקה בחסר. הבלוגים רק חושפים את התופעה, ואולי יביאוה לנקודת רתיחה שתחייב פעולה. הם בהחלט לא חלק מהבעיה אלא סימפטום במקרה הרע, ופתרון במקרה הטוב.

נחום ברנע חותם על ספרו “מסעותי עם פנקס”. CC-by-NC עידו קינן.

בעולם כמו שלנו, המלא תחנות טחנות רוח, קשה להחליט מיהו הדון-קישוט. האם הוא נחום ברנע, המנסה להגן בגופו על העולם הקיים, או שמא זהו הבלוגר האלמוני המנסה להילחם בדרקונים והמפלצות כדי להוליד עולם חדש וטוב יותר.

דון-קישוט היה עוף מוזר ותמהוני שרמז שישנו משהו טוב יותר מהסדר הקיים. קשה לי להחליט על מי אני מרחם יותר. על אלה המנסים לחסום בגופם את צבאות ההיסטוריה, או על המלהגים שיכחידו את אותם הדון-קישוטים ויאבדו אותם לנצח. אולי בעצם צריך אני לרחם על כולנו, המייצרים חברה בה קשה יותר ויותר לקבל אבירים שכאלה ההופכים את העולם למקום צבעוני יותר.

ועוד על פרשת ברנע:

רוני גלבפיש – נחום ברנע צודק.

דבורית שרגל – נחום ברנע נגד האפינגטון והבלוגוספירה.

אורי קציר – כמה הערות על תקרית ברנע.

חיים שיבי – כשבלוגר נופל ממטוס בלילה.

יובל דרור – פוסט מורטום.

נעמה כרמי – הבלוגר נחום ברנע.

ואצלנו – הם מפחדים. ברנע ולונדון כמשל.

הערת סגיר: נדמה לי שהפרשה הזו מעניינת במיוחד משום שהיא נוגעת בנקודות החיכוך בין בלוגרים לעיתונאים, חיכוך שבעבר חשבתי שאינו מחויב המציאות אך כנראה שהוא כן. במבט על המטה-דיון, הוא לבדו מצביע על היתרון הגדול של הבלוגים כמדיום שיחתי (ברנע בטח יכנה זאת “פטפטנות”). זו דוגמה מצוינת לחלוקת התפקידים בין עיתונות לבלוגים – הראשונה מעלה נושאים לדיון והאחרונים מתדיינים בו. כך היה גם במקרה הזה. הדיון היה אפקטיבי והניע את ברנע להגיב לביקורת בטורו בשישי האחרון (גל מור).

האם ניסיתם כבר את שירות הקיצורים החדש שלנו, “חורים קצרים“?

>