הם מפחדים: ברנע ולונדון כמשל – והאם טוויטר גוסס?

נחום ברנע לא אוהב בלוגים. הנה תזכורת: בראיון לחנוך מרמרי ב”עין השביעית” הוא נימק את את העובדה שאין לו בלוג בהסברים מתחום הנפש: “התמזל מזלי ואני נהנה מחופש מקצועי אמיתי. במסגרת המחויבות הטוטלית שלי לעיתון שאני עובד בו, אני יכול לכתוב גם ידיעה וגם דעה. אין לי שום תסכול שצריך לקבל ביטוי בבלוג”.

במדורו האחרון ב”ידיעות אחרונות” המשיך ברנע את המתקפה. קצפו של ברנע יצא על אריאנה האפינגטון, עורכת Huffington Post, אחד הבלוגים המשפיעים בעולם, אם לא המשפיע שבהם. בעקבות דברים שכתבה על ארוחת הערב המשותפת לה ולאהוד ברק במסגרת ביקורה בישראל.

כך כתבה האפינגטון בתרגום חופשי: “כאשר ביקשתי ממנו (ברק) להשוות את מנהיגותו של ג’ורג’ דאבליו בוש לאובמה ביחס לישראל, הוא אמר ‘אני ABB – כל אחד עדיף מבוש – Anyone But Bush. אובמה משקיע הרבה מהונו הפוליטי בתהליך השלום וחשוב שלא נבזבז את המומנטום שנוצר”.

ברנע מאמין להכחשה מכיוונו של ברק כי “לא היו דברים מעולם” וזועם כי האפינגטון לא תיקנה את דבריה. למרבה האירוניה, ברנע נכשל באותן חולשות שהוא מייחס לבלוגרים: אי בדיקת העובדות או לפחות קבלת תגובה, בהנחה שאי אפשר לאמת או להפריך את הדברים באמצעות צד שלישי שהיה נוכח בארוחה.

בתגובה שמסרה האפינגטון לדבורית שרגל בבלוג “ולווט אנדרגראונד” היא עומדת מאחורי הציטוט שמסרה ומוסיפה: “ברנע מתאר קריקטורה של בלוגרים שמראה כמה מעט הוא יודע על התופעה והמדיה החדשה". הוא מתלונן על אי בדיקת עובדות, עריכה וסטנדרטים נוספים שהוא מייחס לבלוגרים. פרויד היה מוצא בכך עניין רב, שכן ברנע אשם בעצמו באותם ‘פשעים’".

“הוא מעולם לא פנה אלי כדי לבדוק את העובדות אלא פעל כקצרן המקליד ומפרסם דברים ששמע (לא ברור אם המידע הוא ממקור ראשון, חמישי או אחר). הוא בהחלט זקוק לקורס רענון בעיתונות. באשר לציטוט האמור. כך אמר אהוד ברק ואני ציטטתי אותו ולאחר מכן פירסמתי. ברק מעולם לא פנה אלי כדי לתקן את דברים ואילו היה פונה, לא הייתי מתקנת דבר כי אין צורך בכך”.

ב”לונדון וקירשנבאום” מיהרו להכריז על פרפורי הגסיסה של טוויטר בשל האטה מסוימת בגידול יוצא הדופן של שירות זה בחודשים האחרונים. כותרת האייטם היא הומאז’ לפייק רני רהב, השם ייקום דמו: “סופו של הטוויטר”. לונדון תהה: “למה אדם צריך לדעת מתי אני מחרבן ואיזו יציאה הייתה לי. לי יש להגיד משהו פעם ביום – אני אומר את זה כאן”.

לונדון, כמו ברנע, מניח שהוא אינו מיוחד וכל אדם שרוצה להביע את דעתו יכול לעשות זאת בתוכנית הערב שלו בערוץ 10 או בעיתון “ידיעות אחרונות”. שניהם מעדיפים לראות את מגוון התכנים שמייצרים גולשים כמיקשה אחת: רצף בנאלי של קשקושים טריוויאליים מפי טרחנים מתוסכלים ומשועממים. כבלוגר ותיק אני אולי אמור להגן על הכבוד האבוד של החברים ולהביא דוגמאות הפוכות של בלוגים מעניינים וחשובים. אך דומה שבלוגים ורשתות חברתיות כבר אינם זקוקים לסניגורים. אלה מלחמות האתמול.

לא שאין טרחנות ופטפוטי סרק בכל המדיה החברתית הזו – יש לא מעט – אך בכך שלונדון וברנע צובעים את הכל בצבע שחור הם מוותרים על תכונה נדרשת לעיתונאי – סקרנות כלפי החדש. קשה שלא לייחס להם חולשות אנושיות המונעות מהם לראות תמונה מאוזנת יותר: בשל שילוב של חוסר הבנה וחשש. מומלץ לשניהם להתנסות כמה חודשים בבלוגים ורשתות חברתיות. מי יודע, אולי יראו מציאות מורכבת יותר?

ייתכן שללונדון וברנע קשה להשתנות בגילם וודאי שהם לא מוכרחים לאהוב אף אחד מפלטפורמות ההפצה החדשות, אך בנימה הפסקנית והמבטלת שלהם הם עלולים להשפיע לרעה על הדור הבא של העיתונאים. קשה להניח שאלה יוכלו למלא את תפקידם כראוי מבלי שיכירו את יתרונות הטכנולוגיות החדשות.

באשר לשאלה: סופו של הטוויטר? ככל הנראה, הגידול של פייסבוק וטוויטר נעצר בחודשים האחרונים. מוקדם מדי להכרזות סופניות וגם מהלכי עזיבה מתוקשרים של כוכבניות (מיילי סיירוס) אינם אינדיקציה טובה מספיק לשם כך.

קריאה נוספת: יובל דרור על נחום ברנע ב”עין השביעית”

>

תגיות: טוויטר, עיתונות