עדכונים במייל
פוסטים אחרונים מהבלוג
ויראלי
העתיד העגום של מקצוע העיתונות
מאת גל מור פורסם ב- 27.10.2007 בשעה 0:17
על פי תחזית של משרד העבודה האמריקני, מספר המשרות הזמינות בעיתונות האמריקנית צפוי לגדול רק בחמישה אחוזים בעשור הקרוב, על אף התחזקות האינטרנט וההשפעה הגוברת של התקשורת על חיינו. באופן לא מפתיע, רוב המשרות האלה יוצעו בשכר נמוך.
לקריירה בעולם הפרסום - תואר B.A. בפרסום ותקשורת שיווקית
עידן המידע לא מייתר את מקצוע העיתונות. להפך. צרכן התקשורת הממוצע נחשף ליותר ויותר חדשות מדי יום – בערוצי טלוויזיה, בעיתונים, בחינמונים, בעשרות אתרי אינטרנט. יש צורך בעיתונאים שיכתבו את החדשות האלה ויסבירו את משמעותן. אז איך אפשר להסביר את הדעיכה של העיתונות? כיצד היא הפכה למקצוע הגרוע ביותר במאה ה-21?
אחת הסיבות העיקריות לתופעה הזו היא הפיכת העיתונאי לקומודוטי. דרישות הסף של המקצוע הן צנועות למדי והשכר הממוצע לא מתגמל. כתוצאה מכך נכנס לענף כח אדם לא מוכשר או איכותי בחלקו, ומי שכן בעל פוטנציאל אינו מתמקצע בתחום, מאחר והוא רואה בו מקפצה אפשרית בדרך לטלוויזיה, לדוברות או כל תפקיד אטרקטיבי אחר.
האינטרנט רק מחריף את הבעיה. השטף הגובר של ידיעות וכתבות מקשה על הבקרה של העורכים, ובמקומות רבים מתפרסמות הודעות לעיתונות כמעט מילה במילה. נוצר היזון חוזר – אם כל אחד יכול לכתוב כתבה (או “לרשום עלינו כתבה”, כפי שפנו אלינו לא פעם), למה שהמקצוע יהיה אטרקטיבי ומתגמל? תופעת הסינדיקציה ואפילו ניצנים של מיקור חוץ מאפשרים למוציאים לאור להעסיק פחות עיתונאים ובשכר נמוך אף יותר.
אני יכול למנות על אצבעות יד אחת את מספר העיתונאים האיכותיים בני גילי שרואים במקצוע ייעוד, זה בוודאי פחות מהמספר בדורות הקודמים ואילו העתיד לא מספק סיבות להאמין שהמגמה הזו תתהפך. זה מעציב אותי באופן אישי כי אני עדיין מאמין באתוס העיתונאי עליו גדלתי.
עיתונאים רבים לא יודו בכך שהם משרתם של אדונים, אך כתבי חצר של בעלי הון ומפרסמי קומוניקטים הם יחצ”נים בכסות עיתונאית ותו לא.
מצב העיתונאי אולי עגום אך העיתונות לא צפויה למות כל עוד קורים דברים שם בחוץ. על מנת לבלוט, עיתונאים יצטרכו לשדרג את מעמדם, להתמחות, ולהציע ערך מוסף שאין לאחרים – באינטרנט, כמובן.
הבלוגרים המובילים בארצות הברית מרוויחים כבר היום יותר מרוב העיתונאים וחלקם נהנים מחשיפה רבה יותר. העיתונאים החדשים יהיו רב-תחומיים – יכתבו, יגישו כתבות וידאו, יבלגו ויתחזקו את הפרסונה הווירטואלית שלהם בכלי התקשורת וגם באמצעות דיאלוג ישיר עם הקהל. זו סיבה טובה מדוע כל עיתונאי שצבר ניסיון ויודע מה הוא רוצה לומר לאומה, חייב לפתוח בלוג. >









ובהקשר הזה, כדאי להזכיר את המהלך – הנכון מאוד, לטעמי – של פתיחת הבלוגים לכתבי ערוץ 10.
אני לא יודע איך אפשר לעשות תחזית לעשור הקרוב, ביחוד לאור השינויים שמביא איתו עולם האינטרנט.
צר לי גל, אבל אני לחלוטין לא מסכים איתך. נראה לי שהגורמים נעוצים בדברים אחרים לגמרי, לאו דווקא קשורים לגורמים הכלכליים שמהווים את עיקר הרעיון שלך…
כאחד שבתוך המערכת, אני מניח שאתה רואה פחות טוב איך שזה נראה מבחוץ. אבל מה שאנחנו רואים — ואני מדבר לא עלי אישית אלא על ראייה רחבה מאד, של הרבה מאד אנשים — זו התבזות, התנמכות, השתפלות, וצלילה של מקצוע העיתונאות לשפל שאני לא זוכר כמוהו מעולם. זה בא לידי ביטוי בחוסר גורף של כללי אתיקה וחינוך ואכיפה לפעול לפיהם (ואל תספר לי שיש כאלו, כי מה שיש במגירה הוא בלתי-רלוונטי בעליל); רמת כתיבה נמוכה מאד מבחינת סגנון ויכולת הבעה; רמת העמקה וכיסוי שמתאימים לעבודת תלמיד בכתה י’ (ויסלח לי התלמיד אם פגעתי בו); עריכה עלובה של עורכים-ממונים ופיקוח מקצועי עלוב עוד יותר; פעילות כוחנית, שיפוטית, ריכוזית ומניפולטיבית של רוב העיתונאים; ויומרנות והתנשאות עד כדי גועל. כן, אני יודע שאני מכליל, מגזים, מקצין, ועוד כל מיני מילות תואר יפות. אני גם יודע שיש עיתונאים מוכשרים, אמינים, מעמיקים, רציניים וצנועים. אך מה שתיארתי מתאים לגמרי לתמונה הכללית — הן כפי שהיא בפועל, ובוודאי כפי שהיא משתקפת ונתפסת בעיני הציבור (בטח שהציבור המשכיל והנאור). כל עוד זה לא ישתנה בצורה מהותית — מקצוע העיתונאות ימשיך להיחשב נחות והמשכורות שם יהיו בהתאם. אני יכול להרחיב, לפרט ולהדגים — אבל חבל לי על זמני היקר. למדתי להימנע מ-95% הפניות אלי של עיתונאים (מכל סוגי המדיה, אני ממעט להתראיין או להיחשף בתקשורת — וכמה שעדיף לי ככה, שלא להיות חלק מה”בראנז’ה” העלובה ההיא… בכל מקרה, כמו בעוד אלף נושאים, קל להיטפל לאינטרנט ולהאשים אותה… שוב פעם, חיפוש המטבע מתחת לפנס ולא היכן שאבדה…
התקשורת הכתובה, לפחות בארץ, היתה מאז ומתמיד ברמה נמוכה. לא חושב שמשהו התדרדר בה משמעותית. עוד לפני 10 ו- 20 שנה כשהייתי קורא כתבה על נושא שהכרתי היטב, הייתי נדהם כל פעם מחדש מהעיוותים והסילופים שם. בין אם מדובר בבורות וחוסר מקצועיות, בסילוף או עיוות שנועד להפוך את הידיעה למרשימה יותר, או בעיוות למען אג’נדה מסויימת. אני כאן מדבר על שלושת העיתונים הגדולים.
גם היום הרמה נמוכה – אני כלל לא בטוח שהיא ירדה. אולי אג’נדות השתנו. רק שהיום אנו מולעטים במידע, מכל פינה אפשרית, ולכן החשיבות של העיתונות הכתובה ירדה.
לגבי חו”ל, הבעיה ידועה. מיקור חוץ מאפשר להשיג ובזול עיתונאים שמכירים את המקום ואת מוקדי קבלת המידע בצורה טובה יותר, אך גורמים לירידה באיכות העיתונאית.
הערה קטנה – אולי עדיף היה לי להשתמש במונח, “עיוות מגמתי למען העברת מסר מסויים”, ולא במונח “עיוות למען אג’נדה”.
עזי, לא “האשמתי” את האינטרנט. בדבריך הפכת את היחס בין סיבה למסובב על ראשו. בגלל שמדובר במקצוע ללא סטנדרטים גבוהים, עם דרישות סף נמוכות, נוצר המצב הקיים ולא ההפך. לתחושתי התמונה שאתה מתאר מאוד מוגזמת. תופעות כאלה ודאי שקיימות אך יש לא מעט עיתונאים שעושים עבודה מקצועית וטובה. עוזי, אין הצדקה לחוסר דיוק, אך כתבות נכתבות בלחץ של זמן, ולעתים קרובות העיתונאי נדרש לתאר אירוע שהוא מתוודע אליו לראשונה. לא סביר להניח שהוא יצליח להגיע לרמת היכרות אינטימית כמו זו של אנשים המכירים את הנושא כל חייהם. אני יודע שעבורם גם רמת דיוק של 90 אחוז אינה טובה מספיק אך היא כן עבור הציבור הכללי. שוב, אין בכך כדי להצדיק חוסר דיוק בפרטים הקטנים ובטח שלא טעויות מהותיות. לניו יורק טיימס, למשל, יש מחלקה לבדיקת עובדות ובכל זאת עמוד התיקונים וההבהרות שלהם תמיד מלא. כנראה שזה בלתי נמנע.
נו, באמת, גל, הרי כתבתי שאני מכליל ומקצין – אז מה הנקודה שלך? לגבי האשמת האינטרנט, היא נמצאת אצלך ונמצאת כמעט בכל מקום שבו טוענים על רמת העיתונות והעיתונאים של היום.
ברור שיש עיתונאים טובים, אפילו מצויינים, שעושים עבודה נהדרת. אבל לא בזה אתה עסקת ולא על זה אני הגבתי.
גל. אכן אתה צודק שבכתבות חדשותיות, לפעמים גורם הזמן הוא קריטי ואין זמן לאמת דברים. קיבלת דיווח ממישהו שהיה בישיבה, וזה כל מה שיש לך כדי לספר מה היה בישיבה. דברים כאלו קורים.
אבל אני מדבר על פערים גדולים. על בעיות קשות בהרבה. לא טוען שאין כתבים טובים או שאין כתבות טובות, אבל בהחלט יש יותר כתבות שמציגות דברים כך שהתמונה הכללית מהן שגויה, מאשר כתבות איכותיות. וכך זה תמיד היה – לפחות בפעמים שהיו לי הכלים לבקר. אני בהחלט לא מדבר על טעות פה וטעות שם (קראו לסגן היו”ר סמנכ”ל למשל) וגם לא על כתבות של כמה שורות, אלא ביחוד על כתבות תחקיר, ועל ממש “טעויות” עובדתיות נרחבות שמעוותות את התמונה הכללית, ולפעמים על כתבות מגמתיות שמנסות למכור לנו מסר כזה או אחר.