יד קלה על המקלדת – חיים קשים למודיעי הנפגעים

יפה אמרת.

לפעמים נראה שמרוב דיוני מטא על הרשת – האם אפשר לצנזר את הרשת; איך הרשת שינתה את עולם החדשות – אנשים שוכחים שהם מצדיקים חוסר-אנושיות בסיסי.

לא יודע. מי יספר לי נראה כמו החלק הכי פחות משמעותי בעניין, לא? האמת הנוראה תנחת, ולא משנה לי אם זה מקצינה סימפטית ולידה פסיכולוג, או מעיתונאי מהיר מדי, או משכנה שלא שמרה על הפה.

1. לדידי מדובר בכשל של הצבא שהמידע דלף לכ”כ הרבה מקורות (מחיילים בבסיסי חיל האוויר השונים, דרך מילואמניקים ועד אחרון הכתבים). אם הצבא אכן שם את יהבו על כבוד המת ומציב את משפחת הנפטר בראש סדר העדיפויות עליו למנוע כמעט בכל מחיר את תפוצת אותן “שמועות” עד פרסום העובדות.
2. בעידן האינסטנט, המידע זורם במהירות בכל ערוצי המדיה האפשריים. לא פעם נתקלנו בידיעה חדשותית שהתחילה מפעילות רשת זו או אחרת והמונופול של רשתות התקשורת כידוע – קרס. נראה שהרצון לרדוף אחר המפרסמים ברשתות החברתיות הוא כדין תעשיית המוזיקה שרודפת אחר המורידים הפיראטיים (מאבק חסר סיכוי).
3. נראה שהנחת הבסיס של הכותב היא שכולם מכירים את כל אמצעי המדיה, שומעים את השמועות ומכירים צווי איסור פרסום. לא כך הדבר וזוהי טענה מאוד אליטיסטית לדידי שכן רוב המדינה לא מכירה את אותם אנשי מערכת תחת צו איסור פרסום.
4. יש מקום לשיפור במערך הצנזורה. צריך להביא לידיעת כלל הציבור, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות השונות, את עובדת קיומו של צו כזה על נושא זה או אחר.
5. עצה אופרטיבית – אם בכל זאת רוצים לרדוף אחר אותם מפיצים, צריך לנגן להם על המיתרים המוסריים במקרים כמו זה ועל מיתרים עונשיים במקרים של חשיפת מידע מסווג שיש בו לפגוע בבטחון ישראל.

ברצוני לסיים ולומר שכולנו כואבים והמומים ממותו של אסף רמון. עם ישראל כולו מחבק את המשפחה ומשתתף בצערה. יהי זכרו ברוך

אני לא בטוחה אם להטיף מה ואיך לעשות דברים היא הדרך הנכונה. יודעת שזה מגוחך להשלים עם המציאות כפי שהיא – אבל זוהי המציאות כפי שהיא. העולם הדיגיטלי זריז הרבה יותר מן העולם הדינוזאורי של עיתונות כתובה וכו’. לבוא ולומר “קומון סנס” לא יעזור. הרי כל נציג שירות בביפר יכול לרוץ לטוויטר שלו אחרי שהוא קיבל ידיעה שטרם אושרה לפרסום, או אפילו כל יוזר אינטרנטי ברוטר.נט שהוא חבר במד”א/זק”א (והאמת היא שלא יפתיע אותי אם הידיעה הזו ספציפית דלפה משם). יש אנשים שפשוט אין להם קומון סנס – לכן היד כל כך קלה על המקלדת. לפעמים היד גם יותר זריזה מהקומון סנס, אגב. ככה”נ “העולם הדינוזאורי” בסופו של דבר יאלץ להסתגל לזריזות שבה דברים עפים ברשת ויאלץ להתחיל לקצץ ביורוקרטיה. בסופו של יום, כל המקצץ ביורוקרטיה – הרי זה משובח. השאלה האמיתית היא אם בסופו של דבר מהלך מהסוג הזה ייטיב או יגרע – הרי מן הסתם בדרך יהיו הרבה גופות שידרכו עליהן – אם אלה הנמענים שעליהם לקבל הודעה כזו או אחרת או לחילופין טעויות שיפלו בגלל הזדרזות יתרה.

The humanity

“סיוט של כל מודיע”. איך אפשר לקחת את הפוסט הזה ברצינות אחרי משפט כזה?

נפתח באנקדוטה: בבוקר יום אפריל, בשנת 2001, נהרגו שישה לוחמים שלי בהתהפכות נגמ”ש בפני חבר (באופן מצמרר- ממש על אותו ההר שבו התרסק המטוס של אסף). תוך שעה מקרות האירוע, כשאני סמ”פ בפלוגה, עושה את דרכי מרמת הגולן לכיוון דרום הר חברון, ולא מצליח להשיג את החמ”ל שלי שהיה עסוק בניהול הפינוי של ההרוגים, חברים שלי, מגדודים אחרים, ממערך הנפגעים, ומעוד מקומות בצבא, החלו להתקשר לנייד שלי כשיש בידם את השמות של החיילים שלי שנהרגו. הם פאקינג שכבו בשטח, הגופות שלהם עוד היו עטופות זיעה, והשיבוץ הקרבי הקרבי שלהם, שהיה בגדוד, בחטיבה ואלוהים יודע איפה, כבר התגלגל בכל העולם, עוד לפני שאני, הסמ”פ, הצלחתי לדעת.

וכעת, למוסר ההשכל:

לכל שמועה, יש יוצר, או יוצרים, שאצלהם הופקד הסוד. במקרה הזה, יש עניין שהוא מעבר לפטפטנות של אנשים שחולפים בזירת תאונה ואין מנוס מלעשות רגליים לשמועה.

להבדיל מאירועים מאסיביים, כמו קרבות במלחמה או תאונות כמו זו שהבאתי בפתיח, שנוכחים בהם עשרות, מאות אם לא אלפי אנשים, כאן, צלל המטוס עם סרן רמון אל מותו ואף אדם, חוץ מאנשי המבצעים של חיל האוויר, לא היה אמור לדעת את שמו של הטייס.

השם של אסף רמון ז”ל התרוצץ לאחר, שככל הנראה, מישהו במערך המבצעים של חיל האוויר, או מערך הנפגעים, או מערך הפינוי והרפואה- לא הצליח להתאפק לסתום את הפה, לנעול את עצמו במשרד ולעשות את העבודה שלו כמו שצריך. אולי הייתה זו הפקידה בחדר המבצעים של הטייסת, אולי היה זה רס”ן במערך הנפגעים שקיבל את ההודעה ולא התאפק מלסתום את הפה בחדר הישיבות שהוא ישב בו באותו הרגע. הוא בטח תפס את הראש, מחה דמעה ואמר “אוי, איזו טרגדיה. פשוט נורא,” ואז פלט שמדובר בבנו של… אני משוכנע, שזה היה באמת בתום לב. באמת באבחה של שניה. ואותה שניה הספיקה לאנשים שישבו באותו החדר לסמס את הידיעה הנוראית לחבריהם/ משפחותיהם. מאותו הרגע ואילך, האנשים שקיבלו את המידע הלאה, חשו פחות אחריות מקצועית, פחות קרבה אישית להרוג ולמשפחתו, ולכן, החסמים שלהם למניעת המשך הפצת המיד, הלכו ופחתו.

כל השאר- כל הטוקבקים, הטלפונים, הפורומים, הטוויטים של אלה שנחשפו לסוד במעגל השישי שביעי והאלף- זו פיסיקה פשוטה: כששמועה בעלת כוח רגשי וסביב אישיות שכה הייתה ידועה לציבור (אביו של אסף ז”ל), יוצאת מהקופסא הממודרת שאמורה לשמור על השם הזה סגור ומסוגר- אין שום צנזורה, שום איפוק ושום תרבות שתעצור אותה. לא פה ולא בסין. פשוט אי אפשר.

אני דוגל בגישה של “לעולם אל תאשים את ההמון”. ההמון הוא קבוצה שתתנהג בצורה צפויה להחריד. ההמון אוהב צהוב, ההמון אוהב לדעת וההמון אוהב לספר ולשמוע. כמו שכתבתי קודם- לעולם לא ניתן יהיה לעצור את זה. בעידן שבו ההעברה בין פרטים בהמון היא לא רק אישית (טלפון, מייל, שיחות מסדרון)- אלא המונית. בעידן שבו שטות אני כותב מגיעה לכ-800 איש בטוויטר. צריך להבין, שהנזק בשל המערך המקצועי שאמור לשמור על הסוד- מוכפל באלפים, ומואץ באותה מידה.

אז כן, זה נכון לבקש “אנשים, תתנהגו כמו בני אדם, תצרו חסמים מוסריים תרבותיים וחינוכיים”. אבל דחיל ראבאק, זה ההמון, ההמון מתנהג לא כמו שמצפים ממנו, אלא כמו שהוא אומר להתנהג. אם הייתי צריך לבוא למישהו בטענות סביב הסיפור הזה- זה היה למי שהיה עליהם, מתוקף תפקידם, דרגתם, ומקצועם, למנוע מזה שהסוד יזלוג החוצה, להמון.

עצוב, איך אפילו המגיבים כאן מחפשים את מי להאשים – העיתונות, הצנזורה, הצבא, כל העולם – במקום להגיד ‘ואללה, צודק, בפעם הבאה לא נעשה RT’.
לא מדובר פה בחופש המידע. אף אחד לא רוצה למנוע מכם את האפשרות. מבקשים מכם לא לעשות את זה. זוכרים מה ההבדל?

אפי, בלי להכנס לנושא ההבדלים והדקויות בין מקרה של גופה למקרה של התרסקות מטוס והנקודות האחרות בכך – יכול להיות שאתה צודק, לוקח שעות. הצנזורה על המקרה עצמו באופן גורף, הלהיטה את הרוחות בעצמה. כמה פעמים קראת על פיגוע, אירועי ירי וכו’, שנכתב באופן פשוט, “שמות ההרוגים עדין לא אושרו לפרסום”? האם פרסום דבר האירוע לא היה מנמיך את הבלאגן סביבו? ברור שעדין היו השמועות, כי אין מה לעשות, בכל זאת, אישיות מפורסמת. אבל ההתעקשות על צנזורה כל כך הרבה שעות, בעידן דיגיטאלי, היא לא מובנת.

ואני איתך בדעה על ההמון. וזה בדיוק מה שכתבתי בפוסט אצלי. מי שאדם שרונה רמון ידעה לפני שקצין העיר הגיע, הם לא אנשי ה-RT. הם ההדלפות מהצבא, וחוסר הניהול הנכון של קצין העיר במקרה. וגם אם לוקח שעות לזהות גופה ולאשר את המקרה. אם מישהו חשב בקצין העיר שברגע שהעיתונאים ידעו, הם לא ינוסו לבית המשפחה ולא יחכו לאישור וודאי מרמ”ח נפגעים, אז צריך לשפוט את כולם על טיפשות.

מסכים עם דרומי. תפסיקו לראות את עצמכם כחלק מאיזשהו “המון” ובכך פטורים מכל אחריות, קומון סנס והגינות בסיסית. נכון, המדליפים הראשונים הכי אשמים מהסיבות שאפי אמר. גם העיתונאים והצלמים שלא חשבו שהתגודדות סביב הבית תבהיר לאמא מה קורה (וצילמו את המודיעים ואחר-כך את האמא ברגע הבשורה אם הבנתי נכון, מה שמבחינתי מגדיר מחדש את המונח חארות) אשמים. אבל גם אתם. אתם מבינים שכמה שזה כיף להיות יותר מהירים מה”ממסד”, אתם מתעסקים פה, הפעם, עם מווח של בנאדם? נגיד שהאמא לא שמעה דרככם, אבל חברים שלו? משפחה רחוקה? אולי אפילו חלק מהעיתונאים שרצו לשם? הייתם רוצים שחברה או בן דוד שלו יתקשרו אליכם בהיסטריה לבקש עוד פרטים כי מתוך כל ה”המון” הזה (כמה קיבלו את המידע הזה והפיצו בטוויטר? זה באמת “המון”?) דווקא הציוץ שלכם הגיע אליהם ראשון? ואם ציוץ שקידם את שלכם היה זה שהגיע אליהם? זה פוטר אתכם ממשהו? אנחנו עוד לא תאילנד

איציק, פרסום אירוע עם “שמות ההרוגים טרם פורסמו” היה גורם ליותר תעבורה של מידע לא מבוסס. כשיש אירוע שעוד לא נחשף בתקשורת בגלל הצנזורה, רק שכבת השמועות האינטרנטית פועלת ונוסף עליה אולי גם מעגל של אנשים שלא חיים באינטרנט 24 שעות (כי הרי כולנו מרגישים מה זה חכמים כשאנחנו מספרים למישהו משהו שקראנו באינטרנט לפני שהוא שמע את זה בעצמו). כשמתפרסם על אירוע ללא זהות הנפגעים, כל מי שרואה טלוויזיה ושומע רדיו מצטרף למעגלים הללו, ואז מתחילות שיחות טלפון שמטרתן לברר האם מדובר במישהו שאני מכיר.

בקיצור, כמו ששליו כתב, ובמילים אחרות: לא נותנים פרס על הפצת שמועות, במיוחד אם בקצה שלהן יש משפחה שנפגעת.

הטעות היא שלך!!! ורק שלך!
הפאשלה היא של הצבא …!
כי כשהצבא רוצה לשמור על משו בסוד (ראה תחילת מלחמת עופרת יצוקה בבוקר יום שבת שלאף אחד לא היה מושג)
אז הוא שומר על הסוד…היום בעידן האינטרנט אין מקום לצנזורה ואין מקום לצווי איסור פירסום … אם שם חלל מודלף לרשת זה פאשלה של הצבא ולא של טוקבקיסט כלשהו