הגבול הנעלם בין הפרטי לציבורי

פעם שכן איש איש במחשבו ואישה במחשבה ובכך הדברים הסתכמו. בתקופה ההיא מה ששלי שלי ומה ששלך שלך והמפגשים המשותפים היו באזורים תחומים כמו צ’טים או פורומים וגם בהם, החלוקה בין אני ואת ברורה הייתה. עידן הענן הנוכחי מערפל הכל. כולם מצטופפים יחד בחוות שרתים אינסופיות והשיתופיות היא כמעט ברירת מחדל.

נקח דוגמה פשוטה כביכול – Gmail. בשנים הראשונות לקיומו החלפת ההודעות שלי הייתה בעיקר "1 ל-1". בחודשים האחרונים במיוחד תכתובות רבות הן קבוצתיות, במתכונת של שיחה מתפתלת. וקרה פעם שההשלמה האוטומטית תעתעה בי והוספתי אימייל של אדם לא נכון לתכתובת שלא נועדה לעיניו. במקרה ההוא לא קרה אסון, אבל בכל זאת, לא נעים.

[ad#adsensebannerpost]

ב-Google Docs הבעיה חריפה יותר. ראשית. ישנה בעיה קשה של חוסר מודעות לשינויים שמבצעים אחרים. במילים אחרות, כאשר אחד מהשותפים שלכם למסמך מבצע שינוי, לא תהיו מודעים אליו אלא אם כן תפתחו את המסמך. נוסיף על כך שהמייל האוטומטי שנשלח עם פתיחת מסמך משותף לכל השותפים בו "נעלם" בפיד.

עד כאן לא מדובר בבעיית פרטיות אלא חווית משתמש לקויה. גוגל הפרידה בין ההשלמה האוטומטית של כתובות אימייל ב-Gmail לבין Google Docs בכוונה תחילה. הרי לא בהכרח נרצה לשתף מסמכים עם רוב האנשים שאנחנו מתכתבים איתם. במקביל, המהלך הזה פוגע בחוויית השימוש, שכן הוא מאלץ את המשתמש להקליד פעם נוספת באופן ידני שמות של אנשים שמופיעים ב-Gmail או לצרפם מספר הכתובות. מנגד, הוא אינו פותר את הבעיה לחלוטין. שכן לא בהכרח נרצה שאנשים ששותפים במסמך אחד יופיעו לנו בהשלמת שמות עבור מסמך אחר – וזה קורה. טרם טעיתי בשיתוף מסמך עם אדם לא נכון אך אני חש שזה בהחלט יכול לקרות.

החזית הדיגיטלית היום היא בטוויטר. בו הגבול בין הפרטי לציבורי מיטשטש במיוחד. משתמשים רבים, נבונים ומנוסים, שולחים הודעות פרטיות (DM) לפיד הציבורי. אלה לשוניות קרובות ותוכנות כמו Seesmic Desktop ו-Tweetdeck מציגות את הפרטי ביחד עם הציבורי בפיד אחד. ואתה לא בטוח לעתים אם שלחת את ההודעה באופן פרטי וזה מתעתע בך.[ad#babylon]

אז נכון, זה מדאיג. מצד שני, למה לדאוג? זה ממכר. בטוויטר זורם זרם תודעה. הפשטות, הקוצר, הסקרנות לראות מה יקרה מעודדת את ההקשה. מעבר לכך, אפשר לחוש בנימי הנפש דרך ציוצים קטנים. על כן זהו הכלי המקוון המרגש ביותר מאז ימי ה-IRC העליזים. טוויטר הוא סוכן של שינוי שמעודד חשיפה בעצימות נמוכה עם אפקט מרבי. יש רווח ישיר ורווח משני. ממכר מכדי להתרחק ומשדר בתדר מאוד מסוים.

ואולי השאלה הנכונה אינה אם הפרטיות מתאיינת או לא אלא מי ירוויח ומי יפסיד מהעובדה שייתכן מאוד שבעתיד כל פרופיל בפייסבוק יימדד בערך כספי שהוא מייצר לבעליו מדי שנה. וכגודל החשיפה גודל התשלום. האם זה מופרך? לדעתי לא. (עדכון: מספר שעות לאחר פרסום הפוסט נתקלתי בידיעה על כלי חדש של סימנטק המחשב כמה שווה הזהות הדיגיטלית שלכם בשוק השחור של הזהויות הגנובות). במילים האחרות, האם גם לאנשים "הקטנים" יש מה להרוויח מעולם ללא פרטיות, אולי פחות מהאריסונים והדנקנרים והממשלה, אך עדיין רווח הולם. ובעיקר – מה יש להם להפסיד?

cc-by-nc brajeshwar

>

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: טוויטר, פרטיות, שיתוף