אבדה: הביקורת
כשיוצא לי לשהות בפגישות, תחרויות וכנסים שעוסקים במיזמי אינטרנט, אני מוצא את עצמי מתעצבן יותר ויותר לאחרונה ושואל, “איפה הביקורת?”. פאנל של שופטים, או מבקרים, שמורכב ממומחים בעלי ניסיון, בעלי פאסון ובעלי ממון, מפטפט במשך דקות ארוכות ומייצר סוג של כלום על המיזם שהוצג זה עתה מולם. פעם אחת, כשצפיתי מהקהל בהצגה של מיזם, בשלב ראשוני לגמרי, התפוצצתי מבפנים. כל אדם שהכיר באופן בסיסי ביותר את השוק, התנאים והטכנולוגיה שהמיזם עסק בו, במיוחד האנשים שישבו מבושמים מהמעמד שניתן להם על הבמה, היו צריכים לומר, באופן העדין ביותר: “אני מצטער, גם אם הייתי מוצא עשרה שקלים על הרצפה, לא הייתי משקיע אותם במה שהוצג לפניי”. אבל לא, קשקושי סרק מנומסים.
בהקשר זה, חשוב להבין את הנסיבות; בשנתיים האחרונות, נראה (לי לפחות) שכמות מזמי האינטרנט, מהמוצלחים עד ההזויים שבהם, הגיעה לגאות חסרת תקדים. עיתונאים ומתורגמנים הקימו חברות לעריכת ואספקת תוכן, סטודנטים למדעי המחשב בסמסטר הראשון לשנת לימודיהם הראשונה שפיתחו פלאגין פשוט או תוסף בסיסי ביותר פיזרו הבטחות שמחר ירכשו על ידי גוגל. אנשים עם ידע בסיסי ביותר ב-HTML הפכו למומחי קידום אתרים (SEO) ואיך אפשר בלי עשרות, אם לא מאות מומחי המדיה החברתית שהונחתו על אדמת ישראל הקטנה כמו בריגדה מוצנחת מארצות הניכר? כולם כולם, עקרות בית, פועלים עולים חדשים ווותיקים, והמוני בית ישראל ירדו אל המסיסיפי שזורם מהרצליה פיתוח עד לדרום תל אביב כדי ללקט את גרגרי הזהב שעל רוחב הפס המצ’וקמק שבלבנט.
cc: by-nc-sa Pete Prodoehl
במערב הפרוע הזה, יש רעיונות מדהימים ונותני שירותים מקצועיים, בעלי הכישורים והניסיון או המודל העסקי שיעניקו ללקוחותיהם ולמשקיעיהם ערך מוסף של ממש או רווח אמיתי. אך נדמה, שככל הזמן עובר, מדובר במחטים ספורות שנקברות תחת ערימת שחת הולכת וגדלה. הרי איך יכול לקוח לסנן את השירות ונותן השירות הנכון לו מבין כל “בוני האתרים” ו”יצרני המיתוג האישי” בשוק כה קטן ורווי? איך יכול יזם או משקיע לדעת שהוא אינו משקיע את זמנו, לילותיו וחלומיתיו לריק? הרי הכל כל כך טוב, וחביב, וכל ישראל חברים. ובכנסים? דבש. הכל דבש. כמה באז-וורדס, כמה כרטיסי ביקור, וכולם מאושרים. איך דודו טופז היה אומר? :”אמריקה”.
התשובה לאמריקניזציה של הזנב שהארוך שהתפתח בתוך התעשייה המקומית הקטנה, בעיני לפחות, היא ביקורת ישראלית ישנה וטובה. ביקורת שאני מתגעגע אליה. ביקורת בונה או קוטלת, סאטירית או עניינית, לא נעימה או מעודנת, אבל ביקורת שתישמע בקול רם, באזניי מושא הביקורת ומחוצה לו. מעולם לא שמעתי, בשום כנס, מפגש עם משקיע, או על דפי בלוג ועיתון ביקורת שמסקנתה אחת: “הרעיון הזה? פשוט לא”. פשוטו כמשמעו. אמירות ניטרלאיות נמצא למכביר. היחידי שמצליח לעשות את זה, מהאינטרסים ברורים משלו, הוא דווקא אמריקאי אחד שעושה את זה בחו”ל, מייקל ארינגטון. לא מזמן שאלתי אדם רציני וחשוב מדוע לא אמר את האמת המרה לאדם חסר ניסיון שבא אליו לפגישה כשאמתחתו רעיון אווילי להחריד ובעיניו ניצוץ. הוא השיב לי שהוא נתן פידבקים קורקטיים לבעיות שברעיון שלו ולא רצה להעליב את הבחור ובכך לשרוף את קשריו עם היזם, “לך תדע” הוא הוסיף,
בפועל, אין הבדל, בעיני לפחות, בין אישים מכובדים שמקבלים את הזכות לייעץ להשקעות במיליוני דולרים לבלוגרים קטנים שסיפרו לי שלא יכתבו ביקורת רעה על טלפון סלולרי שקיבלו “כדי שלא יפסיקו לשלוח להם”. מתוקף האמון שנותן בכם הלקוח שלכם כיועצים, או האמון שהקוראים שלכם נותנים בכם כפובליציסטים, נגזר המוניטין שלכם, נגזרת המקצועיות שלכם. גם בלי כללי אתיקה אפשר להיות בני אדם. אמרו אמת. אמרו את כולה. המנעו מלרכך, לשתוק או להעלים את מה שמצפים מכם לומר כי “זה רע לעסקים”.
אז תנשמו עמוק ואל תתביישו לומר ללקוחות שלכם ולאלו שבאים לבקש את דעתכם, בפגישה, בכנס או בשיחת חולין: “לא אדוני, למרות שאני יועץ בתחום, מדיה חברתית יכולה לעשות לערך המותג שלך רק רע.” “לא גבירתי, למרות שאני יכול לרכוש 50% מהרעיון שלך בשקל ותשעים, אני יודע שהוצאת סכומים נכבדים על מוק-אפ מרשים אבל המיזם שלך פשוט לא רלוונטי ולהערכתי יכשל עד מהרה”. “לא ילד, למרות שאשמח לגבות ממך שלושים אלף ש”ח על רישום פטנט- שחרר את התוסף החמוד שלך ברישיון קוד פתוח כי זה יעשה לך טוב יותר מכמה גרושים שאולי תראה ממנו”. “ולא סמנכ”ל נכבד, למרות שגם אני מסוגל לרשום את החשבון שלך לשירותי-עדר בטוויטר בחמש דקות, כמו חברות שעשו מזה ביזנס מהפכני כביכול- אל תעיז “לקנות עוקבים לפי קילו בטוויטר” כי אלא אם אתה מאמין שלשקר זו מדיניות מוצהרת של החברה שלך- זו תהיה השגיאה החמורה ביותר שאתה יכול לעשות לנוכחות של חברה שלך ברשת.”
עדכון: עדכון: לאחר ששוחתי עם עו”ד יאיר אולמרט, החלטתי להסיר את הקישור בפוסט לאתר של חברת פינס140 שהופיע בתחתית הפוסט. זאת בעיקר מאחר והדיון שהתפתח סביב הקישור והחברה לא היה רלוונטי מעיקרו לתוכן הפוסט או למטרתו ומחטיא את מטרתו. עו”ד אולמרט אף ביקש להבהיר כי המידע שידוע אודות פעילות החברה ושעליו התבססתי בקישור אליה חלקי ואינו משקף את מלוא פעילותה.
עומר פרצ’יק מגיב: “ביקורת הורסת, ביקורת בונה“
אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם
24.08.2009 בשעה 12:30
כל הכבוד.
לא משנה כמה אנשים כבר באו אלי עם רעיונות לסטארטאפים, כדי לשמוע מה דעתי עליהם, הם קיבלו ביקורת כמו שצריך. מבחינתי, אם הסטארטאפ שלך לא טוב, חבל על הזמן שלך – הוא יכול להיות מושקע בדברים הרבה יותר חשובים או בסטארטאפ טוב יותר. אם הרעיון שלך בר שיפור, גם את זה אני אגיד ואפילו אציע איך לשפר אותו.
ועובדה שאנשים חוזרים אלי כדי לשמוע מה דעתי על הרעיון הבא שלהם.
24.08.2009 בשעה 12:35
לפני כמה חודשים הגיע אליי לקוח עם תקציב של 50 אלף דולר שרצה “קמפיין בלוגרים”. שלח אותו אליי חבר משותף שעבד איתי בפרוייקט גדול ואמר לו “תעשה מה ששוקי אומר”. יעצתי לו להחליף יחצ”ן והפניתי אותו למישהו שאני מכיר שהוא תותח PPC עם כלי מצויין לפיתוח דפי נחיתה. אז נכון, לא עשיתי מהעסק הזה שקל, אבל גם לא עשיתי מעצמי אידיוט ולא שרפתי את עצמי.
24.08.2009 בשעה 12:51
חד ונוקב ונכון מאוד.
תודה.
24.08.2009 בשעה 12:59
מאמר מצוין. אני רואה את זה בכל מקום, את הרצון לעטוף, לחמוק מביקורת אמיתית וכנה, את חוסר היושר הזה, מתוך שלל אינטרסים, עכשוויים ועתידיים
הפסקה הזו שלך חשובה מאוד
כל אדם שהכיר באופן בסיסי ביותר את השוק, התנאים והטכנולוגיה שהמיזם עסק בו, במיוחד האנשים שישבו מבושמים מהמעמד שניתן להם על הבמה, היו צריכים לומר, באופן העדין ביותר: “אני מצטער, גם אם הייתי מוצא עשרה שקלים על הרצפה, לא הייתי משקיע אותם במה שהוצג לפניי”. אבל לא, קשקושי סרק מנומסים.
24.08.2009 בשעה 13:03
סוף סוף מישהו אומר את האמת לאמיתה -
כבר קרה לי לא מעט להיתקל, ובעיקר בטויטר הישראלי – באנשים שפשוט לא ידעו כיצד להגיב לביקורת שלילית, גם אם נאמרה בעדינות יחסית.
העניין הזה שכולם לנצח חברים של כולם, איש לא מלכלך על רעיון של אף אחד אחר, כולם מכבדים איזה אידאל פרגון מזוייף ולכולם יש עתיד מזהיר כי מחר כשמישהו כן יצליח הם יוכלו לתפוס טרמפ על הרכבת שלו – פשוט מעורר בחילה ושאת נפש.
כל הכבוד!
24.08.2009 בשעה 13:04
פוסט מעולה.
תודה אפי
24.08.2009 בשעה 13:30
הי אפי, עד כמה שזה כואב לי להגיד את זה, מה שאמרת הוא די לעניין. אני יכול להעיד מהצד השני שמאוד כואב ופוגע לקבל את הביקורות בצורה ישירה ופוגעת כזאת, אבל מה שחשוב הוא שהביקורת אכן תהיה עניינית וניתן יהיה ללמוד ממנה. סתם לקטול לא משרת אף אחד.
כולנו עושים טעויות לפעמים ולכולנו יכול לצאת רעיון שאולי יהיה ה-FACEBOOK או הגוגל הבא ואני חושב שהתרבות בארץ (בעיקר של משקיעים ופחות של קרנות הון סיכון) של הצורך לעודד את הדחף הזה אצל יזמים הוא בסדר גמור. אבל מה שצריך לזכור לפעמים זה שהסטירות שאתה נותן ליזם או בעל רעיון, או בעל חברה או כל מישהו אחר שאתה מעביר עליו ביקורת (כל עוד היא עניינית) יכולה להיות הסטירה שתשנה לו את הכיוון ותלמד אותו את הלקח שהוא היה צריך כדי להצליח באמת.
כמו שאמרו חכמים רבים לפני, אין דבר פסול בטעויות, כל עוד אתה יודע ללמוד מהם. ולפעמים, צריך ואפילו רצוי שמישהו יצביע לך על הטעויות שלך כי אתה עיוור מדי בכדי לראות אותם בעצמך. ומי יודע, יכול להיות שתיקח את הביקורת הנוקבת ותגיד “הי, הוא טועה. הרעיון שלי הוא טוב, הוא לא מבין שככה וככה וככה”. כשיהיה לך תשובות לכל הנקודות שהוא העלה, אולי תוכל לנסות שוב.
אני אישית למדתי המון מסטירות שונות שקיבלתי במהלך השנים האחרונות מיזמים אחרים, קרנות הון סיכון, אנג’לים או סתם אנשים שאני מכיר. חלקם אמרו לי, שמע אנחנו לא מאמינים ברעיון הזה, לדעתינו או לו סיכוי להצליח. היו רעיונות בהם יצא לי הרוח לשמע המשפט הזה והיו רעיונות שבהם זה רק דרבן אותי חזק (תלוי כמה באמת האמנתי ברעיון או ביכולת של אותו אדם לשפוט את הרעיון). אבל היום אנשים שישבו והסבירו לי למה הם חושבים שזה לא יעבוד, מה חסר ואיפה זה בדיוק לא מסתדר להם. אלו האנשים שמהם למדתי הכי הרבה, אלו האנשים שמהם למדתי לשאול את עצמי את כל השאלות הנכונות כשאני עובד על רעיון חדש ואלו האנשים שאני מוקיר אותם הכי הרבה ואני תמיד אשמח לשבת ולספר להם על רעיון חדש (אלו שכמעט תמיד יהיה להם את הזמן והסבלנות להקשיב) ולשמוע דעה אמיתית על הנושא.
24.08.2009 בשעה 13:55
אפי,
קראתי את הפוסט שלך ואת המשפט הבא: “אל תעיז “לקנות עוקבים לפי קילו בטוויטר” כי אלא אם אתה מאמין שלשקר זו מדיניות מוצהרת של החברה שלך זו תהיה השגיאה החמורה ביותר שאתה יכול לעשות לנוכחות של חברה שלך ברשת.”
בלב המשפט הזה שמת לינק לעמוד מוצר http://finesse140.com/connect כשכל בר דעת יכול להבין שאתה קורא לפינס140 בע”מ שקרנים או ככאלה שמציעים ללקוחותיהם סחורה פגומה ואו כזו שנועדה להונות אותן ואו את קהליהן.
זה המקום היחידי בפוסט בו מוזכרת חברה מסחרית.
כל שאר הלינקים מכוונים לפוסטים שתומכים בטענותיך, עד כדי כך שאני סבור שבאת לחזק את טיעוניך ראשית רק כדי שתוכל לתת נוקאאוט בסוף.
אם באתיקה עסקינן, תמה אני אם יש פה לשון הרע?
24.08.2009 בשעה 13:56
[...] כתב אפי פוקס פוסט מכונן בחורים ברשת שעוסק באיבוד חוש הביקורת שלנו. אני חושב שמדובר בפוסט [...]
24.08.2009 בשעה 14:15
@אפי, ארינגטון לא כזה נפלא – הרי הוא המייצג של התופעה הזו, כל הביזנס שלו מבוסס על לדווח על כל מיזם קיקיוני חסר תוחלת, ולארגן כנסים עם ספונסרים שבהם מוצגים סטרטאפים שרובם יעלמו תוך כמה חודשים.
אבל אני מסכים עם התזה הבסיסית – מרוב נחמדות, חברתיות וברנז’איות אף אחד לא טורח לומר לאדם שמשקיע שעות רבות על פרוייקט שבסך הכל יש לו מוצר בינוני או רעיון לא כל כך טוב. חבל, כי רוב האנשים יעריכו מישהו שיתן ביקורת שלילית אבל בונה יותר מביקורת חנפנית שלא תורמת כלום.
24.08.2009 בשעה 14:19
מילים כדורבנות, אכן אין סיבה לשקר או ליפות את האמת בשם העסקים. זה נכון באינטרנט, בהיי טק, בעריכת דין, בראיית חשבון וגם בשוק. כן גבירתי, הירקות מהבוקר, טרי טרי.
התרבות חסרת הגבולות שלנו מקשה עד מאוד להבחין בין האמת לשקר בתוך שלל האינטרסים, ואני מציע חזרה לשמרנות ולמסורת כדי לחדד את ההבדל בין האמת לשקר.
מומחה הוא זה שמספיק אנשים אומרים בשבחו, לא זה שמשבח את עצמו.
תודה על הפוסט.
24.08.2009 בשעה 14:26
ניב- זו הייתה דוגמא. שאני כמובן מאוד מאמין לה. אין לי חלילה עניין אישי נגדך, נגד אולמרט או נגד החברה. הדבר האחרון שהייתי רוצה זה להקלע לקלחת המשעשעת שנוצרה סביב המיזם שאתה מעורב בו, הפארודיה והסאטירה שסביבו.
לא קראתי לחברה שאתה עובד בה כשקרנית חלילה, אולי אפילו להיפך, אתם אחת החברות היחידות בתחום שאומרת את האמת הנוראית בריש גלי. אם תקרא *היטב* את המשפט שציטטת תשים לב שקראתי לחברה שתשתמש בשירות הזו כשקרנית. הרי מי שמקבל ביום אחד אלפי ועשרות אלפי עוקבים, משקר בדבר הפופולאריות שלו. הרי הוא בדיוק כמו מי ששוכר עדת מעריצים בתשלום ומספר לעולם שכולם אוהבים אותו.
ומשהו לגבי הביריונות שהולכת פה, שהיא לא פחות ממשעשעת. יותר מלתת ביקורת- אנשים גדולים לומדים לקבל ביקורת, גם אם היא קשה, וגם פארודית. אני מציע לך ולשותפיך, שמבזבזים את זמנם בהאשמות וטענות קשות למכביר בימים האחרונים, להתעסק בעבודה. ולפחות לא איתי, אין לי זמן לזה. אני עובד. אני לא מתכוון להכנס לדין ודברים ועומד מאחורי כל מה שכתבתי. לא האשמתי אותך או את מרעיך בכלום וצאו מהדיפסנסיבה הזו. אני לפחות, לא מתכוון לפתח על זה ויכוח.
24.08.2009 בשעה 14:53
@ירדן- תודה על התגובה. שים לב את הסייג שכתבתי על ארינגטון (“מאינטרסים ברורים משלו”). אני האחרון שחושב שהוא תלית שכולה תכלת. אני גם מודע לכך שהוא כותב את מה שהוא כותב, ואומר את מה שהוא אומר ממקום שמאפשר לו לעשות את זה.
24.08.2009 בשעה 15:01
גל,
פוסט יפה כהרגלך, אך עם זאת, נראה שנרשם מתוך עמדה של כוח מסוים. כוונתי היא, שנתינת ביקורת יכולה להעשות כשאינך חושש למעמדך או לפרנסתך, אם כשכיר ואם כעצמאי.
הרבה אנשים לא אוהבים או לא מוכנים לשמוע ביקורת והעברת ביקורת יכולה להסתיים באובדן לקוח או משרה. לא כל אחד יכול להרשות את זה לעצמו.
זאת ועוד, לפעמים כשאנחנו נותנים ביקורת כנה לגוף זה או אחר, מעורב גוף נוסף, בעל אינטרסים וכוח, שנותן עצה אחרת ואז, ברוב המקרים מסתיימות הביקורות הכנות והנוקבות בקול ענות חלושה.
בנוסף, צריך לזכור שאין נביאים בקרבנו, לעיתים נראה לנו שמיזם או רעיון כל שהוא לא יצליח אך בסופו של דבר, הוא מפתיע, למרות ביקורות קשות שהוטחו בו.
כדי לחדד, אסיים באנקדוטה: לפני שנים, מפיק מסוים דחה את ג’ניפר לופז בטענה ש”אין ביקוש לקולות לטיניים”, תראה איפה היא היום.
24.08.2009 בשעה 16:12
אפי, אני חושבת שצריך לעשות הפרדה בין ביקורת ובין כנות (עסקית, לצורך העניין). אני מסכימה עם אפרת – אכן אין נביאים בקרבנו, ולפעמים קורה שבתחילה אני מהססת בנוגע לפרוייקטים מסוימים ואז מגלה שעם הפתרון המתאים אפשר לעשות את העבודה בהצלחה.
התפקיד שלי הוא לא להעביר ביקורת אלא לכוון את מי שמתעניין בתחום לכיוון שיתאים לו, ולא סתם כדי להגיד שעשיתי.
וביקורת צריכה להתקיים כשהיא רלוונטית, נכונה וכשהיא בונה במהותה – ולא רק כדי שתהיה.
24.08.2009 בשעה 16:21
היי אפי, כתבה מעניינת. על פניו אני מסכים בנוגע לפאנלים חסרי השיניים, ובינינו מי שהולך לכנסים האלה במילא משעמם יותר מדי, כי הרבה מידע רלוונטי אין שם.
בנוגע לרעיונות לסטארט-אפ – אני לא בדיעה שצריך לפסול רעיונות על הסף (חוץ מדברים שהם מגוחכים בבירור), אלא לנסות ולפתח רעיונית את היזם (בפוטנציה). במקום להגיד לו “10 שקל לא הייתי שם על הרעיון המגוחך שלך” אפשר להציג את המתחרים ומה הם עושים, להציע כיוונים חלופים, לשאול על המודל העסקי. בקיצור, להפרות אנשים במקום לסגור אותם. מה שגם, לך תדע – אני בטוח שהרבה צחקו בפנים לגוגל ולפייסבוק לפני שהם נהיו מה שהם נהיו. בסופו של דבר אנשים (=תשוקה+כשרון) עושים את המיזם ולא הרעיון.
@יאיר
חבל על הפניה התוקפנית בפרהסיה.. אני עוקב אחרי החלפת המסרים של הקבוצה שלך עם אחרים מהצד כבר מספר ימים, וזה משליך רע מאוד עליכם ועל ה-brand שלכם. בתור צד לא קשור הייתי מציע לכם לנתק מגע ולותר. לא כל דבר פותרים בתביעה משפטית.
24.08.2009 בשעה 16:24
@עו”ד יאיר אולמרט – חבר לשכה יקר. קיבלתי את תגובתך ולמרות שחושקת נפשי להגיב מעל שורות אלו, לכבוד המקצוע ובהתאם להוראות החוק, את תגובתי כעו”ד תקבל באמצעות הדוא”ל.
24.08.2009 בשעה 16:37
[...] אפשר פשוט להכין את הפופקורן ולקרוא את התגובות בפוסט הזה. ברור שאני בצד של עורך דין פוקס מאחר שאני לא מתלהב [...]
24.08.2009 בשעה 16:37
@אפי, תגיב איך שבא לך, רק תשים פה העתק, שכולנו נהנה.
24.08.2009 בשעה 16:39
בדיוק היום דניאל רבנר כתב על ריאלטי ואינטרנט (http://www.ravner.tv/?p=712), וחשבתי כמה היה יותר מעניין אם אנשים לא היו עסוקים רק בלאסוף חברים וכמו בריאליטי איכותי, נאבקים קצת על דברים.
והנה זה קורה.
מישהו הסכים לחשוף קצת שיניים…
והאמת, זה נראה רע.
24.08.2009 בשעה 16:42
כמה נקודות בהקשר של הפוסט הזה:
1. פינס140 אתם האוביטר של הפוסט הזה. זה נראה שאתם מנסים לעשות יח”צ באמצעות תביעות. אולמרט, אתה בחור מוכשר, מנוסה, חכם וכוחני אבל זה נראה שאתה מנסה לערער דינמיקה בין אנשים ולתקוף בכל החזיתות ואח”כ תוהה מדוע פינס140 מוקצית ברשתות החברתיות מחמת מיאוס (ובעיקרן הביקורת מכל עבר בטוויטר).
2. אפי, טיעונך ולידי, הטקטיקה מוטעית (הקישור אליהם). לדעתי הפתרון המהיר והקל ביותר הוא להסיראת הקישור ולהמנע מהפרופגנדה שהחבר’ה האלה יתחילו עכשיו. הם מנסים בכח להפוך ל”מזרחיים המופלים” של האינטרנט ואתה עוזר להם. תפסיק. מצידם אני בטוח שהם ינסו לעשות מזה מטעמים ובקרוב נראה גרסא חדשה של פנתרים שחורים.
24.08.2009 בשעה 16:46
כטכנולוג אני חושב על קודם כל על טכנולוגיה. הייתי חייב שמישהו יכה בי על הראש עם שתי הבקשות הבאות כדי להבין עד כמה הרעיון שלי לא בשל:
1. תראה לי שיש שוק.
2. תסביר לי איך אתה עושה כסף מזה.
לפצח את שתי השאלות האלו (לא לנפנף בידיים – ממש להוכיח!), יכול להבדיל בין הצלחה וכשלון. היחס הסלחן של המשקיעים כלפי היזמים פוגם במשקיעים פעמיים:
1. הם לא מטפחים כשרונות (שחלקם יכולים להניב הצלחות עם הכוונה מתאימה).
2. הם צריכים להתמודד עם כמות גדולה יותר של רעיונות לא מוצלחים (יזמים לא מפחדים לגשת, עם רעיונות חצי אפויים).
ייתכן שמשקיעים חשים שזו אינה העבודה שלהם, שהם מצדיקים את משכורתם טוב יותר אם הם שומעים כמות גדולה של רעיונות, או שחלקם פשוט לא מוצלחים בעבודתם. משקיעים מקצועיים, אני רוצה להאמין, יודעים לתת ביקורת כשצריך.
24.08.2009 בשעה 16:51
[...] לטור האורח שלו בבלוג חורים ברשת, תובעת היום חברת Finesse140 באמצעות עורכי [...]
24.08.2009 בשעה 16:53
טוב שמעתי שיש מכות אז באתי. בגדול לא קראתי את הפוסט, אני מחרימה את אפי פוקס כי הוא אמר שהאף שלי מכוער. אני רואה שגם אולמרט פה אז כנראה שזה עוד פוסט על “גם אני חובב BDSMM”.
טוב.
אז רק רציתי להגיד שגם אני הייתי פה.
סופרסקסית היתה פו
24/08/09
יאללה ביי
24.08.2009 בשעה 17:02
[...] כתב אפי פוקס פוסט מכונן שעוסק באיבוד חוש הביקורת שלנו. לדעתי מדובר בפוסט נפלא [...]
24.08.2009 בשעה 17:10
@אפי – פוסט מצויין ונכון. הרבה פעמים הבעיה היא בעיית נימוסין שהקהל הישראלי לוקה בה – קשה לתת חוות דעת ודיעה שליליות בצורה עניינית ודברים הופכים להיות אישיים ולכן פוגעים (אפילו כאן בתגובות לפוסט), ואנשים פשוט, כמסקנה – במקום ללמוד איך לסרב בנימוס, למדו לשקר ולא להגיד את האמת בפרצוף, וחבל.
לדוגמא אני מתייחס למה שיניב כותב, על סטירות ומכות שיזמים מקבלים. במקום להבין ולקבל את הסטירות האלה בהבנה, כי כן, אלו חייו של יזם, הם קשים והם מלאי אכזבות וכשלונות ואת זה אפשר למצא בכל סיפור חיים של יזם מוצלח, מנסים להקל ולעזור, כאילו.
מה שכמובן מבזה את המקל, את השופטים בפאנלים לכאורה רציניים, ואת מארגני הפאנלים, אם אתה שואל אותי.
על מה שיאיר כותב אני בכלל לא מגיב – יאיר, זה ניהול משברים? כמה אישית אתה יכול לקחת דברים? קניית עוקבים בכסף היא שקר (לא שלך ללקוח שלך, אלא של הלקוח שלך ללקוחות שלו), אין ספק בזה, זה כמו תפקידי הבאזרים וספאמרים למינהם שהיו פעם מאוד פופולריים והיום פחות.
24.08.2009 בשעה 17:31
בהחלט פוסט מעניין. הסכמתי עם הרבה ממנו,
אבל יש להפריד בין גסות רוח לבין כנות.
בין חלומות בשמיים וסוחרי אשליות.
יש הרבה אידיאליסטים צעירים שפשוט לא מבינים את הדרך עד הסוף
ויש הרבה חברות מסחריות שבונות על זה שלקוחות לא מבינים בכלל שיש דרך.
ההבדל בין שרלטנות לתקוות שווא הוא קריטי.
אבל ככה זה: כל עוד מוכרי רעיונות ישתמשו באסטרטגיה המבישה של בילבול הצרכן וטישטוש חושיו למטרת יצירת צורך לא רציונאלי ורכישה ללא הבנה עמוקה ואמתית – לא משנה באיזו מדיה, הבושה הזאת תמשיך להשליך על כל מי שעוסק בתחום.
24.08.2009 בשעה 17:35
אפי אפי, מה יהיה איתך אפי. מאיפה רכשת את יכולת המדהימה שלך. אני רוצה לקנות. תארוז לי שניים.
תודה!
אורית
24.08.2009 בשעה 17:49
שני טוויטים של עו”ד יאיר אולמרט, מנכ”ל החברה הגאה פינס140 שמתמחה ב”ניטור תדמית ומותג”:
http://twitter.com/olmertyair/status/3499878792
http://twitter.com/olmertyair/status/3500612139
אולי אני תמים, אבל עולה אצלי התהייה איך מי שמתיימר להתמחות בתדמיות ומותגים, לא חושש מה יהא על תדמיתו שנייה לפני שהוא כותב טוויטים כאלה ונותן מכה קטנה על כפתור ה”שלח”.
24.08.2009 בשעה 18:31
דומני שבשולי הדברים ישנה הערה בנושא ה”מדיה החברתית” הישראלית.
אני חושב שמי שבונה על הצלחה באמצעות האפליקציות החברתיות בביצה המקומית, לא יוכל לעשות זאת בכוח.
צריך להודות בכך שהביצה המקומית קטנה מאוד, אין ברירה אלא להודות שיש בה כמה מובילי דעה, ואני מאמין שמרביתם אנשים ישרים, גם אם בעלי חוש הומור מסוים.
מי שמעדיף לבלות את זמנו בהתכתשויות, שיבושם לו. אבל מי שינסה לעשות עסקים, יאלץ לדעת ללכת “עם” ולא “נגד”.
24.08.2009 בשעה 18:36
אני חושב שהשוק הזה עובר בשלושת השנים האחרונות תהליך של חינוך עצמי.
אנשי המדיה החברתית, הפרסום, המפרסמים והקהילה – כולם מחנכים אחד את השני ואת עצמם.
הצרה הכי גדולה, היא ההיסחפות של אנשי המדיה החברתית אחרי הדרישות הבעייתיות של המפרסמים (או של משרדי הפרסום).
הלקוחות התרגלו עד היום שהם “נחשפים ל30% מהעם” בגמר של כוכב נולד, והם חושבים שגם המדיה החברתית יכולה לדבר איתם במספרים האלה.
אני חושב שהנתון ש30% מהעם נחשפו לפרסומת הוא מופרך מיסודו, ולכן הפתרון הוא לא בנסיון להשוות בין המוצרים (פרסומת בטלוויזיה מול חשבון טוויטר), אלא בנסיון להראות ללקוח שהמדיה החברתית יודעת להניע תהליכים, והתהליכים האלה לא נמדדים במונחים מספריים או סטטיסטיים יבשים.
המדיה החברתית נמדדת באינטרקציות (כמות הפעמים שגולש הביע דיעה על המוצר שלך באופן פומבי), בשיוך לקהילות וביחסי המרה שמודדים כמה אנשים העבירו את המוצר שלך הלאה, ולא כמה פעמים הדמויות הפיקטיביות שלך ריטווטו את הלינק הבנאלי שלך.
“מומחה למדיה חברתית” שמוכר ללקוח את ההזיות שהפיפל מיטר מוכר ללקוח הוא מומחה לפרסום, ולא מומחה למדיה חברתית.
מי שלא מוכן לקחת על עצמו את האחריות להסביר ללקוח את ההבדלים בין המוצרים, ואת הדרך הנכונה להיכנס למדיה החברתית (עם אתיקה, גילוי נאות ועם כבוד לאינטלגנציה של הגולשים..) לא ראוי להיות חלק מהשוק הזה, והקהילה צריכה להוקיע אותו.
הפרסום במדיה הזאת יקרה אך ורק בשיתוף פעולה בין המפרסמים לבין הקהילה.
אפי, מחזיק ממך ממש.
ועוד הערה קטנה.
אני לא בטוח, אבל יש מצב שאיום בתביעה הפך לחלק אינטגרלי מהמושג שיחה? D:
24.08.2009 בשעה 20:33
קודם כל סליחה ותיקון טעות, הפניתי את תגובתי לגל במקום לאפי, אז אפי – התנצלותי.
שנית, חבל שהדיון היפה שהתחיל פה על ביקורת וכיו”ב הפך למשהו אחר, בגלל מר אולמרט, שכדאי אולי שידע שבזכות השימוש בפלטפורמה זו כדי לפרסם מכתב מאים, איבד את הסיכוי לעבוד איתי ועם לקוחותי.
שלישית ואחרונה – שוב לאפי, מקווה לראות עוד פוסטים מעניינים פרי עטך.
24.08.2009 בשעה 20:39
וואו. כמעט הייתי מנסח את זה שכולנו הפכנו לתאגידים מזדיינים.
24.08.2009 בשעה 22:19
לגדי שמשון: לול, אפילו גדול.
לאפי: שוב פוסט מצוין.
לעו”ד אולמרט: WTF?
24.08.2009 בשעה 22:35
אני רק אוסיף שאם מומחי SEO מפרסמים קורסים ש3/4 מהם עוסקים בHTML פשוט, הישראבלוף פשוט פועל בשיא עוצמתו.
24.08.2009 בשעה 23:18
תסלחו לי אבל העניין הזה באמת כבר יצא מכל החורים.
25.08.2009 בשעה 1:12
אילת, בשביל זה אנחנו כאן. שמח שאהבת(: תחזרי בבוקר, נפרסם פוסט נוסף בעניין הזה.
25.08.2009 בשעה 1:16
אני בוחר להגיב, באופן חד פעמי ובניגוד למוסכמות שמחייבות זיהוי, רק כדי לנסות להכניס קצת פרספקטיבה לנושא ואולי לתרום לסיומו.
כולכם, כל המגיבים להודעה זו ובכלל כל המשתתפים בחגיגה, בלוגרים מגויסים לקמפיין שלם, במודע או שלא במודע.
כמות מכובדת של פוסטים בבלוגים נכתבה סביב ובעקבות הפעילות של התופעה המדוברת. מאות תגובות התקבלו לפוסטים האלה, הנושא זכה להתייחסות כמעט מכל מובילי סצינת הבלוגים/טוויטר הישראלית (למעט כמה נבחרים שהשכילו להתעלם) ומאות אם לא אלפי טוויטים עסקו בנושא בצורה כזו או אחרת. קצת אקשן בביצה הישראלית הרדומה? אולי גדי מרוצה. בעיני זה דומה יותר להיאבקות בבוץ.
בתקופה של פחות מחודש התופעה המדוברת, שברשותכם לא אכתוב את שמה פשוט כי אני לא מסוגל לשמוע אותו יותר, הצליחה לייצר באזז עצמי חסר תקדים, וזה, רבותיי, אך ורק בזכותכם/אשמתכם (תלוי בעיני המתבונן, אני מכחיש כל קשר להתייחסות לתופעה כשלילית ואדבוק בעמדתי זו גם בבית משפט באמצעות עורך דיני העתידי).
וחזרה לרצינות לרגע- הפייקים, הדיונים, הריבים, וכן – אפי – גם פוסטים מצויינים שמתעקשים להתגרות קצת – כל אלה מעודדים את התופעה.
הרי אחרי פעמיים כאלה כולם הבינו את הקונץ – מישהו כותב משהו על מדיה חברתית, מעביר ביקורת ישירה או עקיפה, וזוכה אוטומטית לעשרות תגובות ולאיומים מובהקים או מרומזים כאלה ואחרים.
כולנו רוצים להגיב, לכולנו יש מה לומר, כולנו מבינים “סושאל מדיה” (שלא לומר מומחים) וכל אחד יודע יותר טוב מהאחר. נו, בכל זאת בלוגרים.
אבל תפסיקו לשתף עם זה פעולה.
בוער לכם לדבר? לחלוק את שנינותכם עם העולם שכיום את מפרסמים בחשבון פייק? תעשו טובה ותעשו את זה באופן פרטי. צ’ט קבוצתי בג’יטוק עובד נהדר, גם קבוצת דיון סגורה תעשה את העבודה.
כאילו אין מאגרים ביומטריים להיאבק בהם, נסגרו כל הפיצריות הלא ידידותיות ונעלמו מן העולם רשתות סופרמרקט שמעסיקות עובדים בתנאי עבדות, הבלוגספירה הישראלית מתגייסת כאחד בצער חסר תקדים.
ולאן האנרגיה מתועלת? לקידום של תופעה שהיא מנסה להקצות.
25.08.2009 בשעה 1:29
[...] עם כל טוויטריסט מזדמן שהזכיר את הנושא. גם פוסטים שמתחו ביקורת על שיטות שיווק מסויימות בטוויטר וקישרו לאתר החברה [...]
25.08.2009 בשעה 2:10
[התגובה הבאה מוקדשת לגדי שמשון]
@קצת היגיון- זו ביקורת כמו שצריך! כל הכבוד!
עכשיו תורי:
א. אם מכל הפוסט הזה כל מה שהבנת הוא שהוא נכתב כדי לקשר לחברה ההיא בשביל קצת טיזינג, זה סימן שזו באמת הייתה טעות לקשר לשם. שליו אמר לי שיהיו אנשים שיבינו בדיוק את ההפך מהפוסט הזה. מסתבר ששליו, כרגיל, צודק.
ב. לגבי העצות בעניין חלוקת השנינות שלי בעולם באופן פרטי:לכתוב את זה כתגובה פומבית בבלוג הזה עצמו ולא לשלוח לי את זה באופן פרטי דיי מרוקן מתוכן את תוקף העצה הזו, לא? יש לך עוד עצות מתי אני צריך לכתוב משהו בפומבי ומתי לא?
ג. אני מת על כל עוצי העצה האלה שמלווים אותי בימים שכאלה. מדהים איך כל אלה דוחפים אותך קדימה, מעודדים ומציידים אותך בשלל עצות מצויינות לא שוכחים, באופן עקבי להוסיף: “אה כן, ולגבי השם שלי, אתה יודע מה, אל תזכיר אותו. זה לא שאני מפחד חלילה, סתם לא בא לי להתעסק, אתה יודע. סתם כאב ראש”. איפה ששרתתי הם קראו לעצמם “תומכי לחימה”, אנחנו קראנו להם סמרטוטים. נו, אתה יודע, אלה שיודעים לצעוק “צריך להכנס באימאימא שלהם, אל תוותר להם, כולרות. אל תירה גומי, תרסס עם מאג!” לפני ההפגנה, אבל כשהאבנים החלו ליפול נשארו אלמונים בבסיס. נו, אתה יודע, אלמונים, כמוך.
ד. המשעשע מכל הוא שבחרת להזדהות באופן אנונימי “באופן חד פעמי” (כאילו שיש הקצאה לאנונימיות לאדם מזוהה בבלוג). אם יש לך זהות מקוונת מוכרת, הרי שעכשיו, כשהתחמקת לשים את כובד משקלה מאחורי המילים היפות שלך- המילה שלה לא שווה את הפיקסל השרוף במסך שלי. דווקא בפוסט שבו קראתי לבני אדם להפסיק להתבייש מלבקר באופן נוקב, כשם שעשית, עשית את זה כמו ילד. מעולם לא כתבתי תחת שם עט, או תחת אלמוניות, גם כשידעתי שאני הולך לסכן קשרי חברות. באותה מידה, גם כשהרתיחו אותי- מעולם לא שרפתי קשר חברות עם מישהו שביקר אותי בחריפות כשידעתי מי הוא. אז מה שווה העצה הזו שלך אם אתה לא יכול לעמוד מאחוריה?
ה. אני מבין מדבריך שאני הולך לפגוש אותך בכנסת בדיון הבא על הביומטרי? כי נשמח לתגבורת.
(מאחר ונראה שאני צריך להסביר פואנטות ציניות לאחרונה, הבהרה: כל השאלות היו רטוריות. השפה שלי הייתה צינית במתכוון ואני מכבד את האנונימיות שלך ומקבל את הביקורת שלך. ג’ובניק. טפו )
25.08.2009 בשעה 7:58
כנראה שישראל היא אקווריום אדום. איפה האוקיינוס הכחול
25.08.2009 בשעה 9:23
@קצת הגיון, מעבר למה שאפי כתב – אני לא יכול שלא לתהות באמצע דיון כזה באמת מי עומד מאחורי פוסט שרוצה להשתיק את הדיון. לפני יומיים בדיוק כתב גדי ב140 (http://www.140.co.il/blog/2009/08/23/%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%95%D7%9B%D7%97-%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%98%D7%95%D7%91-%D7%9C%D7%A2%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%92%D7%93%D7%99-%D7%A9%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%A7%D7%95/) על זה שאין מריבת אינטרנט, והנה מגיע איזה אנונימי שמבקש להפסיק לריב כי כבר מספיק טוויטים נשפכו על הנושא.
מבחינתי – זו בדיוק הגישה שאפי מתלונן עליה, רק הרבה יותר גרועה. מילא יזמים ואנשים שלא אוהבים שיש ביקורת, למרות שלדעתי הם טועים אני לפחות מבין אותם, אבל אנשי קהילה שרק רוצים שיהיה נחמד פה? למה ביקורת? למה אתם “מתגיסים לקמפיין”? למה? כי זה קמפיין נכון, וזה מעצבן, ואנשים שעושים משהו נגד משהו שמעצבן אותם (ערכים, נדמה לי, קוראים לזה) הם אלו שנותנים לרשת איזו תקווה, מבחינתי.
25.08.2009 בשעה 9:29
כל הכבוד אפי, מישהו היה צריך להגיד את זה. לפני כמה שנים, לפני שהייתה “מדיה חברתית” בבאז, היו קוראים לי לכל מני שעות ייעוץ על מיזמים כאלה וכאלה ובגלל שהייתי אומרת להם את האמת שהייתה ב-98% מהפעמים קרירה וחדשה מאד, לאט לאט ההזמנות חדלו להגיע. זה לא עניין אותי כי זה לא הביזנס שלי אבל נוכחתי שיזמים נלהבים לא באמת רוצים לשמוע את האמת. הם מוכנים לחזור לפידבק שלך ולהתחשב בו רק אחרי שכבר נפלו (ורק במידה שהם מנסים להשתקם).
בזמנו ציינתי לעצמי שזה קצת כמו ביחסים, כשאת מנסה לומר לחברה טובה שלך שהבחור שהיא יוצאת איתו הוא מה זה לא מה שהיא חושבת אבל היא לא מסוגלת להקשיב כשהיא מאוהבת ורק רבה איתך. היא תחזור על ארבע רק אחרי שהוא יזרוק אותה… הלקח שלי מכל זה, אגב, היה לא לייעץ לאף אחד ושום דבר, אני נזהרת מזה היום. כאילו, בשביל מה?
25.08.2009 בשעה 9:44
רק אוסיף בתגובה ל”קצת הגיון” ואחדד מעט את דברי ליאור –
ככל שאני יודע, לא מדובר פה בקמפיין. שום מועצת בלוגרים לא התכנסה במרתף חשוך וסמנה מטרה על לוגו שחור עם אותיות לבנות. מדובר בהתקוממות עממית לכל דבר – אנשים שאינם קשורים זה לזה כועסים באמת על ההתנהלות בחודש האחרון, והחליטו לבקר את התופעה, איש איש בבלוגו. כך שאין לך עניין מוצדק מזה.
25.08.2009 בשעה 9:59
@אפי
נאה דורש נאה מקיים, אני מניח שכל התגובה הזו לא נכתבה רק לשם הציניות.
התגובה שלי לא כוונה נגדך (למעשה, לא נגד אף אחד) ולכן גם לא היה מקום לשלוח אותה באופן אישי, וחבל לי שבחרת לראות מכל הביקורת שני דברים: את האנונימיות שלי ואת מה שאמרתי באופן אישי עליך.
התגובה כוונה עבור כל העוסקים בנושא לאחרונה, וחבל לי שגלל שציינתי שבעיני הלינק שהכנסת היה מיותר בידיעה שהוא יגרור את מה שגרר, בחרת לראות אותו כתקיפה אישית ולהגיב בהתאם, גם אם זה נאמר בהומור.
בחרתי להגיב דווקא על הפוסט שלך פשוט כי זה הפוסט החם הנוכחי ואני יודע שכולם יעברו כאן על התגובות במוקדם או במאוחר, והיה חשוב לי להעביר את המסר. אני מבטיח לך שזו התגובה האחרונה שלי בנושא.
השיקול שלי להזדהות או לא להזדהות הוא לא רלוונטי.
אין לזה קשר לבושה או לחוסר רצון לבקר אלא שאת הביקורת שלי אני מעדיף להעביר, במקרה הזה, בפורום סגור.
החלטתי להגיב באופן פומבי ובלי לערב את זהותי כי זה לא משנה מי אני. חשוב היה לי להעביר נקודה, העברתי אותה – בין אם בחרתם לקבל אותה ובין אם לא. שההתעסקות הזו בפינס מעודדת אותם, עוזרת להם ליצור את הבאזז העצמי אותו הם קיוו להשיג ומוכיחה את כוחם, ותקן אותי אם אני טועה, אבל זה הדבר האחרון שהיוצאים נגדם רוצים להשיג.
@ליאור
לא עצם המהומה היא שמטרידה אותי. באמת שלא אכפת לי אם יהיה נחמד או לא, ריבים אינטיליגנטיים יכולים להיות מרתקים ולתרום לכל הצדדים. במקרה הספציפי הזה כשלצד השני יש אינטליגנציה רגשית, במרוכז על כל עובדיו, של ילד בן 5 תסלח לי – אבל זה לא ריב אינטליגנטי או מעניין.
כל הקמפיין הזה לא היה נחוץ כי התופעה הייתה נעלמת לכשבאה, אילולא היינו מעודדים אותה.
אנחנו יצרנו את המפלצת במו ידינו.
25.08.2009 בשעה 10:43
[...] המצוין של אפי פוקס מאתמול ("אבדה: הביקורת") העניק לי השראה ואיפשר לי לסיים פוסט שנכתב בראשי [...]
25.08.2009 בשעה 15:24
[...] אבדה: הביקורת | חורים ברשת http://www.holesinthenet.co.il/archives/3969 – view page – cached טור דעה על הקשר בין מומחיות, ציפיות, אינטרסים וביקורת אמיתית בתעשיית האינטרנט הישראלית — From the page [...]
25.08.2009 בשעה 16:24
קצת הגיון: בחרת באנונימיות כדי שיתעלמו מהדובר ויתרכזו בנושא השיחה? אבל זה לא עובד ככה, ואף פעם לא עבד ככה. בכל פורום בו הנורמה היא הזדהות, בחירה לדבר בעילום שם היא-היא הצהרה חזקה בהרבה מכל דבר אחר שמתלווה לשם שלך. זו לא הצהרה של “הדברים הם החשובים”, אלא הצהרה של “אני משחרר יציאה לחלל האוויר אבל לא עומד מאחוריה”. אולי זו הכוונה שלך היא לתת את מרכז הבמה לטענה, אבל לא ככה עובדת הדינמיקה בפורומים באינטרנט, לטוב ולרע.
עוד קטע בדינמיקה באינטרנט – אם אתה מגיב לפוסט של בן-אדם, לא צריך להתפלא כשהוא מתייחס לזה כתגובה לפוסט שלו. הגיוני, לא? אם פרסמת את ההודעה כאן בלי קשר לפוסט של אפי, יש כאן שוב הפרה של נורמות רלבנטיות באינטרנט, ועוד אלמנט שיגרום לכך שלא יתיחסו למסר שלך ברצינות.
זה מקביל למישהו שכותב בפורום (באנגלית) באותיות רישיות (capital letters) מתוך כוונה להבליט את התגובה שלו, בלי להבין שהנורמה של אותיות רישיות=צעקות יגרמו לכך שהוא יתפס כגורם מרעיש וצעקן, ודעותיו לא יועברו.
25.08.2009 בשעה 20:27
אפי יקר,
לא רק שנהנתי לקורא את הפוסט .. אני אפילו מזדהה עימו עמוקות .. ולא אינני סבור שהביקורת רק נעלמה , נראה לי שהיא נעדרת זה זמן רב ורק עיסקת חילופי שפויים .. רצינית, תחזיר אותה לימי הזוהר שלה.
עם זאת, מעט ביקורת ממני אליך, אתה נגעת במספר נקודות מסויים ולכאורה, בעזרת הדוגמאות – צימצמת לדעתי מעט את התופעה .. אני סבור שהתופעה שאתה מתאר נפרשת הרבה מעל ומעבר לדוגמאות שנתת, היא אינה חסרת רק בתחום של מיזמי האינטרנט , היא נעדרת ממגון של פעילויות וממגון של חברות .
לצערי, מרבית השוק הישראלי, עסוק בללקק אחד לשני, ולהראות למי יש יותר גדול בכל מיני כנסים – אך הפער בין ההבטחות למציאות, מעולם לא היה גדול יותר .. וכך אלו מצד אחד נוהגים לשקר (כמע במצח נחושה) והשניים מהעבר השני נותנים שישקרו להם (כאילו שהם לא יודעים את האמת .. או לא רוצים לדעת אותה) , ובמעין מחול מטורף מתפתח לו שוק הזוי , חסר ביקורת שבו כל אחד טופח על שכמו של השני , לא בגלל שהוא חושב שיש לשני משהו טוב , אלא רק כי אולי עוד כמה שנים הוא יצטרך את השני – ולמה לו לקלקל עכשיו את מערכת היחסים או הפוטנציאל העסקי העשוי להתפתח ..
26.08.2009 בשעה 12:29
אפי היקר,
נהניתי מאד מהפוסט שלך, הרעיון שעומד מאחורי דבריך הוא נכון והגיוני ואני לא חושב שיש בסיס לבוא אליך בטענה כלשהי.
בנוסף, חשבתי על עוד נקודה בעקבות הדברים שלך:
ההצפה של מיזמים חסרי תוחלת בעצם חוסמת את הדרך למיזמים טובים ובעלי מעוף שאובדים בתוך מבול מבלבלי המוח.
מקווה שנתפכח יום אחד ונדע להבדיל בין עיקר וטפל.
לסיכום: אל תתיאש ואל תבוש מן המלעיזים.
29.08.2009 בשעה 12:34
[...] פוקס כתב השבוע פוסט העוסק באובדן הביקורת בקרב שוק הסטארט-אפים הישראלי. לדברי פוקס, כאשר הוא נמצא בפגישות, תחרויות וכנסים [...]
30.08.2009 בשעה 11:50
[...] שהוא שלב לעמת את עצמו עם המציאות, ובניגוד למה שאפי פוקס כתב בטור המצויין שלו אצל גל מור, אני לא חושבת שאבדה הביקורת. למעשה, אני [...]
01.09.2009 בשעה 12:05
פוסט מעולה. חבל שאני מגיע אליו באיחור כה רב.
אכן יש עודף של אנשים המצהירים על עצמם במומחי מדיה חברתית.
פעם ישראלים נודעו בחוסר יכולת לפרגן. אכן בביצת האינטרנט המקומית זה השתנה.
עכשיו שאני איש אינטרנט עצמאי, אני שמח שהביצה שלי היא לא הביצה המקומית…
02.09.2009 בשעה 1:04
[...] בני הברה אחת על אצבעות יד אחת. אולי זה קשור להעדר נכונות לקבל ביקורת או תרבות דיון [...]
20.10.2009 בשעה 16:02
[...] אבדה: הביקורת [...]