אבדה: הביקורת

כשיוצא לי לשהות בפגישות, תחרויות וכנסים שעוסקים במיזמי אינטרנט, אני מוצא את עצמי מתעצבן יותר ויותר לאחרונה ושואל, “איפה הביקורת?”. פאנל של שופטים, או מבקרים, שמורכב ממומחים בעלי ניסיון, בעלי פאסון ובעלי ממון, מפטפט במשך דקות ארוכות ומייצר סוג של כלום על המיזם שהוצג זה עתה מולם. פעם אחת, כשצפיתי מהקהל בהצגה של מיזם, בשלב ראשוני לגמרי, התפוצצתי מבפנים. כל אדם שהכיר באופן בסיסי ביותר את השוק, התנאים והטכנולוגיה שהמיזם עסק בו, במיוחד האנשים שישבו מבושמים מהמעמד שניתן להם על הבמה, היו צריכים לומר, באופן העדין ביותר: “אני מצטער, גם אם הייתי מוצא עשרה שקלים על הרצפה, לא הייתי משקיע אותם במה שהוצג לפניי”. אבל לא, קשקושי סרק מנומסים.

בהקשר זה, חשוב להבין את הנסיבות; בשנתיים האחרונות, נראה (לי לפחות) שכמות מזמי האינטרנט, מהמוצלחים עד ההזויים שבהם, הגיעה לגאות חסרת תקדים. עיתונאים ומתורגמנים הקימו חברות לעריכת ואספקת תוכן, סטודנטים למדעי המחשב בסמסטר הראשון לשנת לימודיהם הראשונה שפיתחו פלאגין פשוט או תוסף בסיסי ביותר פיזרו הבטחות שמחר ירכשו על ידי גוגל. אנשים עם ידע בסיסי ביותר ב-HTML הפכו למומחי קידום אתרים (SEO) ואיך אפשר בלי עשרות, אם לא מאות מומחי המדיה החברתית שהונחתו על אדמת ישראל הקטנה כמו בריגדה מוצנחת מארצות הניכר? כולם כולם, עקרות בית, פועלים עולים חדשים ווותיקים, והמוני בית ישראל ירדו אל המסיסיפי שזורם מהרצליה פיתוח עד לדרום תל אביב כדי ללקט את גרגרי הזהב שעל רוחב הפס המצ’וקמק שבלבנט.

במערב הפרוע הזה, יש רעיונות מדהימים ונותני שירותים מקצועיים, בעלי הכישורים והניסיון או המודל העסקי שיעניקו ללקוחותיהם ולמשקיעיהם ערך מוסף של ממש או רווח אמיתי. אך נדמה, שככל הזמן עובר, מדובר במחטים ספורות שנקברות תחת ערימת שחת הולכת וגדלה. הרי איך יכול לקוח לסנן את השירות ונותן השירות הנכון לו מבין כל “בוני האתרים” ו”יצרני המיתוג האישי” בשוק כה קטן ורווי? איך יכול יזם או משקיע לדעת שהוא אינו משקיע את זמנו, לילותיו וחלומיתיו לריק? הרי הכל כל כך טוב, וחביב, וכל ישראל חברים. ובכנסים? דבש. הכל דבש. כמה באז-וורדס, כמה כרטיסי ביקור, וכולם מאושרים. איך דודו טופז היה אומר? :”אמריקה”.

התשובה לאמריקניזציה של הזנב שהארוך שהתפתח בתוך התעשייה המקומית הקטנה, בעיני לפחות, היא ביקורת ישראלית ישנה וטובה. ביקורת שאני מתגעגע אליה. ביקורת בונה או קוטלת, סאטירית או עניינית, לא נעימה או מעודנת, אבל ביקורת שתישמע בקול רם, באזניי מושא הביקורת ומחוצה לו. מעולם לא שמעתי, בשום כנס, מפגש עם משקיע, או על דפי בלוג ועיתון ביקורת שמסקנתה אחת: “הרעיון הזה? פשוט לא”. פשוטו כמשמעו. אמירות ניטרלאיות נמצא למכביר. היחידי שמצליח לעשות את זה, מהאינטרסים ברורים משלו, הוא דווקא אמריקאי אחד שעושה את זה בחו”ל, מייקל ארינגטון. לא מזמן שאלתי אדם רציני וחשוב מדוע לא אמר את האמת המרה לאדם חסר ניסיון שבא אליו לפגישה כשאמתחתו רעיון אווילי להחריד ובעיניו ניצוץ. הוא השיב לי שהוא נתן פידבקים קורקטיים לבעיות שברעיון שלו ולא רצה להעליב את הבחור ובכך לשרוף את קשריו עם היזם, “לך תדע” הוא הוסיף, [ad#adsensebannerpost]“עם מה הוא יבוא אליי בעתיד”. הדבר מאפיין את העיתונות הטכנולוגית, את הבלוגוספירה, והכי חשוב- את היועצים (האמיתיים).

בפועל, אין הבדל, בעיני לפחות, בין אישים מכובדים שמקבלים את הזכות לייעץ להשקעות במיליוני דולרים לבלוגרים קטנים שסיפרו לי שלא יכתבו ביקורת רעה על טלפון סלולרי שקיבלו “כדי שלא יפסיקו לשלוח להם”. מתוקף האמון שנותן בכם הלקוח שלכם כיועצים, או האמון שהקוראים שלכם נותנים בכם כפובליציסטים, נגזר המוניטין שלכם, נגזרת המקצועיות שלכם. גם בלי כללי אתיקה אפשר להיות בני אדם. אמרו אמת. אמרו את כולה. המנעו מלרכך, לשתוק או להעלים את מה שמצפים מכם לומר כי “זה רע לעסקים”.

אז תנשמו עמוק ואל תתביישו לומר ללקוחות שלכם ולאלו שבאים לבקש את דעתכם, בפגישה, בכנס או בשיחת חולין: “לא אדוני, למרות שאני יועץ בתחום, מדיה חברתית יכולה לעשות לערך המותג שלך רק רע.” “לא גבירתי, למרות שאני יכול לרכוש 50% מהרעיון שלך בשקל ותשעים, אני יודע שהוצאת סכומים נכבדים על מוק-אפ מרשים אבל המיזם שלך פשוט לא רלוונטי ולהערכתי יכשל עד מהרה”. “לא ילד, למרות שאשמח לגבות ממך שלושים אלף ש”ח על רישום פטנט- שחרר את התוסף החמוד שלך ברישיון קוד פתוח כי זה יעשה לך טוב יותר מכמה גרושים שאולי תראה ממנו”. “ולא סמנכ”ל נכבד, למרות שגם אני מסוגל לרשום את החשבון שלך לשירותי-עדר בטוויטר בחמש דקות, כמו חברות שעשו מזה ביזנס מהפכני כביכול- אל תעיז “לקנות עוקבים לפי קילו בטוויטר” כי אלא אם אתה מאמין שלשקר זו מדיניות מוצהרת של החברה שלך- זו תהיה השגיאה החמורה ביותר שאתה יכול לעשות לנוכחות של חברה שלך ברשת.”

עדכון: עדכון: לאחר ששוחתי עם עו”ד יאיר אולמרט, החלטתי להסיר את הקישור בפוסט לאתר של חברת פינס140 שהופיע בתחתית הפוסט. זאת בעיקר מאחר והדיון שהתפתח סביב הקישור והחברה לא היה רלוונטי מעיקרו לתוכן הפוסט או למטרתו ומחטיא את מטרתו. עו”ד אולמרט אף ביקש להבהיר כי המידע שידוע אודות פעילות החברה ושעליו התבססתי בקישור אליה חלקי ואינו משקף את מלוא פעילותה.

עומר פרצ’יק מגיב: “ביקורת הורסת, ביקורת בונה“ >