חורים ברשת

מוסף הארץ מקדיש את כתבת השער שלו לסיפורו של נח פולק, שטייל בלבנון, בילה במועדונים בביירות, השתתף בעצרות של החיזבאללה וחווה תחושת התעלות, מכל המקומות דווקא בבינת ג’בייל ההרוסה. המאמר אינו מקורי – כפי שכתבה דבורית שרגל, גירסה כמעט זהה פורסמה במקור בכתב העת “תכלת“. נקודה שלילית אחת לחובת “הארץ”, אשר ממחזר תכנים של אחרים בכתבת השער.

באתר “תכלת” מצוין שכתב העת מחויב לביסוסה של מדינת ישראל כמדינה חזקה, יהודית וחופשית, ולקיומה של מסורת יהודית עשירה ומשגשגת. אין כל פסול בכך, כמובן, אך עיתונות אמיתית מחויבת קודם כל לאמת.

בכתבה מספר פולק על המסע עם חברו הבלוגר, טוטן, אך עם פרישת היריעה, מתברר כי גם פולק הוא סוג של בלוגר. בתוך הכתבה משולבות דעותיו, בתערובת של פטריוטיזם, ראייה חד-ממדית של המציאות, והתבשמות מכח ההרס של כלי משחית, מהסוג המצית את דימיונם של פוליטיקאים ביטחוניסטים. דומה שפולק ירה ולאחר מכן סימן את המטרות.

הנה השיא: “משקיפים מערביים רבים היו מן הסתם מגיבים בזעזוע למראה בינת ג’בייל ההרוסה; אך למרות הצער על אובדן חייהם של חפים מפשע, לא חשתי כאן כל פחד או רתיעה, אלא דווקא משהו קרוב יותר להתפעמות, ובמידה מה אפילו סיפוק. מתל אביב ומירושלים נדמה אולי שהמלחמה הסתיימה בתוצאה מעורפלת; לא כך בבינת ג’בייל. שם הבנתי שמדי יום ביומו, מאז המלחמה, ובמשך חודשים רבים לאחריה, הוקפו לוחמיו הגאים של החיזבאללה בכל החורבן הזה, חשו את התפוררות האבנים תחת רגליהם, טעמו את האבק שמילא את פיותיהם עם כל נשימה. ייחלתי שכל ישראלי יוכל לחוות את התחושה שחשתי אני. התרגשות שנובעת מכך שאני נמצא במקום שהצדק נעשה בו. התרגשתי לראות במו עיני כי קבוצת הרוצחים, הבריונים ושונאי היהודים חיים להם בתוך המוות וההרס שהמיטו על עצמם”.

במסגרת המצורפת לכתבה כעלה תאנה, מסביר פולק ש”המאמר הוא שילוב של תחושותיי”. לתחושתי, אין סיכוי שמאמר דומה היה מתפרסם ב”הארץ” לפני כמה שנים, ודאי לא ככתבת שער. על אף שהעיתונות והבלוגים יכולים וצריכים להפרות אלה את אלה, וצפוי להם עתיד משותף יחד, לפחות לדעתי, חשוב לשמור לעיתונות את התפקיד של ה-news, ולבלוגרים את התפקיד של ה-views. הכתבה בהארץ מספקת דוגמה טובה למה שעלול לקרות אם ההפרדה לא תישמר. >