תנו 150 דולר, קבלו המלצה על טיפול משו משו

אתיקה! יאמ יאמ!
לאחר שחקרתי את הנושא יותר מידי וחיברתי יותר מידי מסמכים בנוגע לאתיקה, אינטרנט ובלוגרים, הרגשתי צורך להוסיף על הפוסט המעניין:
ראשית, האיסור על אנשי רפואה לפרסם ולשווק תרופות לא נולד בקוד אתי אלא בפקודת הרוקחים בתקנות והוראות משרד הבריאות. “הקוד האתי” נולד כדי להתמודד עם העדר האכיפה של התקנות על ידי משרד הבריאות.

מן הפרט אל הכלל: אי אפשר לקרוא “אתיקה” לאיסור שבפועל יכול להיות מוכתב במסגרת תנאי רישיון או הסמכה. כך, גם תקנון האתיקה של לשכת עורכי הדין, אינו בפועל תקנון אתיקה, הוא אוסף של כללי משמעת שהעובר עליהם נענש בחומרה. ברגע שהסנקציה על אי עמידה בכלל חורגת מהשעיה מעמדית או נזיפה מהקבוצה עם המכנה המשותף הזהה (לרוב על בסיס מקצועי)- הרי שאין מדובר באתיקה אלא בחוק לכל דבר וענין.

אתיקה היא קביעת כלל מקדים, רצוני, עצמי, על ידי יחיד או קבוצה עם מאפיינים משותפים. מטרתה נובעת מהרצון לפעול כדי לשמר או לקדם ערכים חברתיים או אישיים (של הקבוצה או הפרט שמאמצעים אותם) כשאלו לרוב מתנגשים ישירות עם האינטרס המיידי לעשיית הון. הפרס על אימוץ כללי אתיקה הוא הייחוס לקבוצה מוסרית וערכית, והעונש הוא העדר הייחוס או ההוקעה.

אתיקה מתבססת על אמון, על תחושת אקסקלוסיביות, ועל הבנה שלאותה קבוצה או פרט יש השפעה יוצאת דופן על אחרים שאינם חברי הקבוצה, ואלו אינם יכולים לזהות בקלות ניצול של אותה השפעה (לרוב, ביחסי מטפל-מטופל או מומחה-לקוח).

אגב, הכללים שמוכנסים בדרך כלל (בדלת האחורית) לתוך כללי אתיקה לגבי יחס “חברי” בין בעלי מקצוע. לא נובעים משום אתיקה, הם נובעים מהעובדה שהקוד האתי מחובר לרוב על ידי גילדה פנימית שיש לה גם אינטרס להעצים את חבריה. לכן ישנם מגוון איסורים על עורכי דין לפעול נגד עורכי דין אחרים, ורופאים נמנעים מלהשמיץ את חבריהם פומבית. האם יש לזה אלמנט אתי התנהגותי ערכי? מסופקני.

כאן אנחנו מגיעים לבלוגרים- למעט בלוגרים שזו כל פעילותם, לכל אחד יש זהות מקצועית משלו. רופא נשאר רופא גם כשהוא כותב בלוג, וכך גם עורך דין וכל חבר קבוצה אחרת. לכן הכללים שחלים עליו, חלים עליו גם במסיבה, בבאר וכגם כשהוא מתבטא ברשת.

עכשיו נשאלת השאלה האמיתית שנגעת בה: האם ישנה קבוצה של בלוגרים שרואה עצמה כבעלת השפעה על קוראיה תסכים לקבל על עצמה אמנה חברתית פומבית מתוך אידאל של הגינות ושקיפות כלפי קוראיה? אם כן, המהלך הוא פשוט וקצר: שיואילו נא להעלות את הערכים המשותפים שלהם על הכתוב, ולגזור מהם כללי עשה ואל-תעשה. ולבסוף להצהיר בבלוג שלהם “אני מקבל על עצמי את הכללים הללו כדי לקדם את הערכים הללו”. יגדילו לעשות, אם יפתחו מנגנון להוקעת חברים שיסרחו ולהוספת / שינוי / שכלול אותם כללים.

למיטב הבנתי, ועדת הפרסום והפרסומת של ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל קובעת את הכללים עבור רופאים.
http://net.ima.org.il/MainSite/viewcategory.aspx?CategoryId=1136

אפי, יורשה לי לחלוק עליך. הנימוק שאני מכירה לסיבה שלרופאים אסור להשמיץ רופאים, היא שאדם שסובל מחלה, לא צריך לסבול גם מצוקה נוספת בגלל ששמע דברים כאלו או אחרים על הרופא שלו. הוא יכול לפנות לקבלת דעה נוספת, ועוד אחת ועוד אחת, אם הוא רוצה. אבל אם לרופא יש בעיה מקצועית עם רופא אחר, הוא צריך לקחת את זה להסתדרות הרפואית או לבית משפט, ולא להפחיד סתם אנשים שגם כך נמצאים במצב פגיע.

ממש לא מזמן עניתי על שאלון של מישהו שחקר בדיוק את העניין הזה (נדמה לי). אני לא זוכרת מי זה היה. הוא בדק את האמינות של פוסט בבלוג שממליץ על תוספי מזון או תרופות, בין השאר על פי פרמטרים שלקחו בחשבון הפניות לאתרים מקצועיים והרקע האישי של הבלוגר כפי שהוא מוצג בבלוג שלו.
עוד עניין- לא בטוח שמי שיודע להיות רופא יודע להיות בלוגר. זה לא רק עניין של נגישות לטכנולוגיה וסמכות, זו גם איכות הכתיבה.