חורים ברשת

גלמור הוא לא הראשון ששמעתי שמדבר בבוז על נטקבוקים. הוא גם לא הראשון שמשתמתמש בביטוי “צעצוע”. והגיע הזמן לסגור עם בית האבות הזה חשבון.

לפני הכל, גילוי נאות: את הנטבוק הראשון שלי, Asus EEE pc 900, הזמנתי ישירות מהמפעל בהונג קונג לפני למעלה משנה וחצי, והייתי אחד הראשונים בעולם, והישראלי הראשון, עד כמה שהיה ידוע לי, ששם את ידו על המכשיר. כשקיבלתי אותו, מספר בלוגרים ועיתונאים ביקשו ממני לסקר אותו, שכן הוא היה המחשב הראשון שבאמת הצליח להכניס מידה של עוצמה בפחות מ-900 גרם. (אחרי הכל, 20 ג’יגה של כונן קשיח DDS ו-1 ג’יגה של ראם במעבד של 1000 מה”צ, לא היה דבר פשוט לפני שנתיים).

לאחר שהתקנתי עליו אובונוטו רימיקס (בלי שום ידע לינוקס מקדים), אופן אופיס ושאר תוכנות נפלאות מעולם הקוד הפתוח, הוא הפך, בפועל, למחשב העיקרי שלי. עדיין, אוחזי המשקולות היוקרתיות סרבו בתוקף לקבל אותי כאדם שאוחז במחשב נייד. שכן, הוא לא יכול היה לעמוד בדרישות הביצועים ההזויות של מוצרי מיקרוסופט.

הבעיה היא, שהביטוי “צעצוע”, נשמע עד היום, בלי בסיס ובלי הצדקה. כמו אותו דוד ששאל אותי: “מה זה המחשב הקטן הזה? זה הטוויטר שלך?”.
“מהם השימושים שלך במחשב הנייד?” שאלתי את הספקנים. הכנים שבינהם הודו ואמרו, שמשקולת הפלסטיק הברזל והסיליקון היקרה והכבדה שלהם משמשת אותם בשבעים אחוזים מהזמן בגלישת באמצעות הדפדפן ותוכנות מסרים מיידיים, שלושים האחוזים שנותרו הוקדשו לאופיס של מיקרוסופט, צפייה בסרטים, ואחוז בודד ממש שיחק (במשחקים שלא דרשו כרטיס מסך אימתני) בנייד שלו. “מה עוד אתה צריך?”, שאלתי. דומיה.

בשביל לא להפוך את הדיון ל”כן / לא לינוקס” (והתשובה היא כן, כשאפשר), אציג את האולטרה נייד החדש שמלווה אותי מזה יותר מחודש: Sony Vaio P. המקלדת של המכשיר מלאה, הוא מריץ חלונות 7 בצורה משביעת רצון, מציג סרטי HD עם רזולוציית מסך של 1800 על 800, 80 ג’יגה כונן קשיח, 2 ג’יגה RAM, עם כפתור בוט-כפול למי שרוצה להפעיל אותו רק לצפיה בוידאו, תמונות, מוזיקה וגלישה במעטפת לינוקס דקה תוך 16 שניות. יש לו קישוריות מלאה, (בלוטות’ ווואי פיי 5 מגה-הרץ), ויציאות מלאות בפלאג נפרד.

אז נכון, הוא לא יריץ משחקים כבדים, המסך שלו מזערי (דמיינו שלוש פעמים את מסך האייפון לרוחב), והסוללה שמגיעה איתו מספיקה לשעתיים של עבודה (רכשתי סוללה ל-4 שעות עבודה בנפרד). אבל המקלדת של המחשב הזה גדולה בידיוק כמו באחיו השמנמנים והכבדים והוא שוקל רק 600 גרם. (תנו לי לכתוב את זה שוב: 600 גרם עם מקלדת בגודל מלא) ואצבעות התותחן השמנות שלי מקלידות עליו במהירות.

ביצועים? בכיף: הפוסט הזה נכתב במצב העבודה שלי השגרתי שלי מהיום: מקלדת ועכבר אלחוטיים ומסך מחשב ענק (37 אינץ’) מחוברים אליו, שלושה מסמכי וורד נוספים פתוחים במקביל, אאוטלוק (כן, אאוטלוק!) פתוח, דפדפן כרום עם חמישה טאבים פתוחים, ואני שומע מוזיקה מאחד מהאתרים האהובים עליי. (בל נדבר על גוגל דסקטופ גדוש בתוספים, אנטיוירוס, בבילון, סקייפ ושאר ירקות זוללות משאבים שרצים במקביל). והכל עובד באופן משביע רצון לגמרי.

אבל “זה עדיין פיצי, איך אפשר לעבוד על זה? זה לא גומר לך את העיניים?” אומרים אלו שאינם שונים מהאמריקאים השמנים האלו שנוסעים בהאמר למינימרק שנמצא במרחק הליכה כדי לרכוש מארז גלידה מוגדל וצוחקים על ההוא שנוסע באופניים. בפועל, מחשב ברמת גימור פחותה, אם כי בביצועים גדולים פי כמה, של חברת מותג כמו Lenovo, יעלה לצרכן המצוי מעל 6000 שקלים, הוא ישקול למעלה משני קילוגרמים, אלא אם תשקיעו עוד כמה אלפי שקלים לסדרת X של IBM, ואכן יספק ביצועים גבוהים מהנטבוק הממוצע.

המחשב שלי, שהוא הנטבוק הכי יקר שקיים היום בשוק, ובמחיר השקה מופרז של סוני עלה כ-3600 ש”ח, (דגמים ממותגים קצת פחות מוכרים ויותר כבדים ניתן למצוא בפחות מ-1500 ש”ח). אבל השורה התחתונה, – והכי חשוב- הוא ישמש בידיוק לאותם שימושים של הנטבוק שלי באותם ביצועים. יתרה מזאת, ברוב המקרים, לא יודו המקטרגים, הם יבחרו שלא “להסחב עם הנייד” שלהם מטעמי נוחות, בעוד שאני שם את שלי בכיס האחורי של הג’ינס (מבנה ייחודי לדגם הספציפי שלי, מודה) ויוצא.

ועכשיו, לטענת “אנשים לא צריכים ללכת עם שלושה מחשבים בכיס” שהעלה גל מור. אני אוסיף ואומר, ארבעה וחמישה. לחלק גדול מקוראינו (ובתקווה שלא) יש (1) מחשב נייח בבית, (2) מחשב נייח במשרד, (3) מחשב נייד לתנועה, (4?) סמארטפון (שאני מסרב בתוקף להכיר בו כמחשב לעניין עסקי, אבל ניחא), וגל מכניס לתמונה את הנטבוק כאלמנט חמישי. במקרה שלי, הנטבוק החליף את כולם. הותרתי מסך ואמצעי קלט בבית ובעבודה (עכבר ומקלדת) ואת המחשב המתיישן אותי החבאתי בסלון שישרת אותי כשרת קבצים, מדיה סנטר, ומכונת P2P (על לינוקס כמובן).

לא אבוש ואודה שאבא שלי, שגם השתמש בביטוי “צעצוע מיותר”, בתיאור הנטבוק הקודם שלי, ראה איך בחודשיים שביליתי בסין הצלחתי לעבוד, לדבר בטלפון ובוידאו צ’אט יומיומית עם הבית, להעלות את התמונות שצילמתי ולגבות אותן, לפרסם פוסטים ולמלא את כל המאוואים שלי ב-900 הגרם החלשים האלה. לשמחתי, לקראת סוף הטיול, הוא ביקש שאתן לו את המחשב הישן ואקנה לי את הסוני חדש. מיותר לציין שבימים אלו, אחי, אדם לא טכנולוגי בעליל, מטפס על הרי אירופה וסופר כל גרם מיותר בתרמילו, נושא את המחשב הזה על גבו.

בסופו של דבר, האבחנה הצרכנית והשימוש דומה לבעית האגו במכשירי התנועה: אם נתעלם לרגע מרכיב הבטיחות, נהגים מבוגרים, שאחת לשנה מסיעים אדם נוסף מלבדם ולא יוצאים מתחומי ת”א רבתי- מתעקשים לרכוש ג’יפים גדולים ומנקרי עיניים בעוד שאופנוע חדיש ונוח, או רכב קטן ימלאו את אותו הייעוד בצורה זולה ונוחה “כי הם לא מסוג האנשים שיסעו על טוסטוס”.

בשורה התחתונה: אנשים עם לפטופים גדולים, כבדים ויקרים, נתקעים עם מחשב שהוא יותר מחשב ממה שהם צריכים ופחות נייד ממה שהם צריכים, רק בגלל שהם לא “יחזיקו צעצוע”.