האם ראוי לחשוף את כל החארות ברשת?

בעקבות תאונות הדרכים הקטלניות שאירעו בתקופה האחרונה חשבתי שעליתי על רעיון טוב לטור דעה. נהגים שהורגים על הכביש הם לעתים קרובות אנשים נורמטיבים: השכן שמנופף לכם לשלום ממדשאת הבית הפרברי שלו או בנו החייל שעושה חרקות בשכונה. אם אני לא טועה, הסטטיסטיקה קובעת שרוב ההורגים בדרכים הם גברים ולעתים קרובות, התאונה אינה ההשתוללות הראשונה שלהם על הכביש.

לקריירה בעולם הפרסום - תואר B.A. בפרסום ותקשורת שיווקית

גם אם אתם נוהגים מעולה, בכל נסיעה על הכביש אנשים שאינכם מכירים עלולים לסכן את חייכם, והמפגש הראשון ביניכם עלול להיות קטלני. במצב הנוכחי, כל עוד אינם הורגים, עבירות התנועה שלהם הן עניין שבין אדם לקורבנו או בין אדם לבית משפטו. האם לא ראוי להזהיר את כלל הציבור מפני עברייני תנועה מועדים?

חשבתי לקרוא למדינה להקים מאגר של עברייני תנועה סדרתיים, שיכלול, נניח, כל מי שצבר 100 עברות חמורות בדרכים. באתר כזה אפשר גם לפרסם תמונות של עברייני תנועה וחניה בפעולה, בנוסח הבלוג “נתפסתם“, המתעד חונים בחניות נכים ללא הצדקה. הרעיון הוא שאם כל ההפחדות, ההטפות והתחינות לא עוזרות, אולי הבושה והרתיעה להופיע במאגר מקוון תגרום לעברייני התנועה להירגע.

עורך ערוץ הרכב ב-ynet, הלל פוסק, הסביר לי, כהרגלו, למה אני טועה. מאגר כזה, לדבריו, יכול להיות יעיל אילו תאונות דרכים היו נגרמות בכוונה. ההשלכות של תאונות הן תמיד איומות – נזק לרכוש, פציעות ואף אובדן חיי אדם. אם כל אלה לא מרתיעים, למה שמאגר מקוון ירתיע?

במקרה של יגמור עותמאן, נהג המשאית שמחץ את מכוניתה של משפחת סולימני, אין כל ודאות כי למכונית המשפחה לא היה חלק בתאונה. במקרים רבים התאונה אינה אשמת הנהג אלא התשתיות הרעועות בכבישים. ומי יקבע בדיוק כמה עברות דרושות כדי להופיע במאגר? אתר כזה רק יגביר את העליהום הציבורי והפופוליזם. הרי יש כנסת ובתי משפט. האם אנחנו באמת רוצים שהגולשים ישפטו ויתלו? עד כאן דבריו של פוסק.

אני יכול להוסיף שבמקרים רבים נהגים שצוברים כמות גדולה של עבירות תנועה הם אלה שצוברים שעות רבות על הכבישים ויודעים להימנע מתאונות, בניגוד לנהגים צעירים שלא הספיקו לצבור עבירות תנועה ובכל זאת הם מסכנים מכוניות אחרות.

למרות ההסתייגויות האלה, אני מאמין שקץ הפרטיות והעובדה שרבים כל כך חיים את חייהם ברשת, מבשרת בהכרח על עידן של שקיפות ובקרה חברתית בלתי פוסקות. מי שמחזיק כמה שלדים בארון, יצטרך להתמודד עם כך שהשלדים האלה יופיעו לבסוף בגוגל. יותר מ-29,000 עברייני מין רשומים גילו לאחרונה שסולקו מ-MySpace, בין אם שוקמו או לא ואם עבר זמן רב מאז מועד ביצוע העבירה. המדינה אולי סלחה, אך החברה לא.

בארצות הברית מתנהל ויכוח בשאלת האפקטיביות של מאגרי עברייני המין . פדופיל המונע מדחף בלתי נשלט יכול גם לפעול בעיר המרוחקת מאוד ממקום מגוריו הרשום. מנגד, אנשים הטוענים כי הורשעו על לא עוול בכפם, בגלל שאין להם כסף לעורך דין טוב, פוטרו מעבודתם, פונו מדירתם וסבלו מאיומם ופגיעות ברכוש בגלל ששמם מופיע במאגר. במקרים מסוימים פסיקתו של האינטרנט מחמירה יותר מכל בית משפט – אם הרשת “קבעה” את עמדתה לגביכם, זה עלול להיות לכל החיים. >

תגיות: למה אין, פרטיות, תרבות דיגיטלית