חורים ברשת

עידן מסביר יפה ב”אנקדוטות” את מקור הפופולריות של טוויטר, פייסבוק וכלי מיקרו-בלוגינג אחרים. אם יורשה לי להרחיב, ויורשה לי, כלי התקשורת האלה, המאפשרים לנו לשדר בו זמנית לאנשים רבים, משמשים לצעירים תחליף לכלי תקשורת אחד אל אחד או אחד אל מעטים כמו האימייל.

בניגוד למה שעידן כתב, נדמה לי שלמרות שהכלים החדשים מאפשרים סינון של הנמענים, רוב המשתמשים בוחרים לשדר את המסרים שלהם לקהל הרחב ולא לקבוצות, ומבחינתם שכולם ייחשפו להם. לכן, אין כאן הרחבה של הפרטיות אלא להפך, הכחדתה.

בעיני התהליך הזה מייצג תופעה נרחבת יותר, של צמצום הפרטי על חשבון הציבורי. אנחנו מתרגלים לחיות את חיינו בפומבי, ללא הסתרות. אז נכון שלא כל עדכון על נסיעה באוטובוס או אכילת כריך אמבה הוא אישי, אבל צריך לקרוא בלוגים בישראבלוג כדי להבין עד כמה שיחות שבעבר היו אישיות או קבוצתיות מתנהלות עכשיו באופן פומבי וכאילו-אינטימי.

בפוסט הזה, שפורסם בבלוג באתר בננות והפך במהרה לאחד הנקראים, מתוודה הכותב בגלוי על אהבתו הרבה לאוננות, בהנחה שזה שמו האמיתי. אהבתי את התגובה של אחד הגולשים: “נשמע כאילו בחרת לאונן לפי חוברת הוראות של הפסיכואנליטיקן לאקאן: לאונן על אימך, לאונן על עצמך, לאונן מול מראה…הדיאלקטיקה של הדמיון שלך מאד מורכבת, לא יותר פשוט לאונן מול האינטרנט?”.

אולי מדובר במקרה קיצוני, אך מייצג את התופעה מבחינה מטאפורית.  בימי ילדותי בפלונסק חינכו אותי שיש דברים שהשתיקה יפה להם. פסיכולוגים אולי יקבעו שכל מנגנוני ההסתרה האלה לא בריאים, ונכון לחשוף הכל, אני לא גיבשתי דעה בנושא עדיין. אפשר כן לקבוע שהרשתות החברתיות תורמות לתהליך של בקרה חברתית בלתי פוסקת. חברינו לרשת הופכים לאחים גדולים-קטנים, המקבלים דיווחים שוטפים בנוגע לאיפה היינו (גיאו-תגים) ומה עשינו (טוויטר). הכל מצטרף לפטפוט קהילתי בלתי פוסק, מעין זרם תודעה קולקטיבי. 

המלצה לסיום: גם מי שלא אוהב את טוויטר יכול להתאהב בערוץ הווידויים, המאפשר לכל גולש לשלוח וידוי אנונימי קצר. הנה כמה:

* לקח לי חודש להוריד טורנט.

* לא דיברתי איתה כבר כמה חודשים, אבל אני עדיין חושב עליה, על המבטא המצחיק שלה, חוש ההומור שלה.

* האם לא יהיה נחמד לשרוף אותם, כמו שעשינו בימים הטובים?

* אני אוהב לקרוא לאחרים צבועים אבל אין צבוע ממני. >