חורים ברשת

במוסף “הארץ” האחרון התפרסם ראיון די מדהים עם פרופ’ נפתלי תשבי מהמרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית. מדהים במובן הרע של המילה, פסידו-טכנולוגיה המתובלת בניו-אייג’. אני לא יודע אם האשם הוא בפרופ’, בכתבת או בעריכה. כל התשובות עשויות להיות נכונות.

על פי הכתבה, פרופ’ תשבי מאמין שקרב היום בו נוכל להעתיק את הנשמה שלנו אל המחשב, כך שהיא תמשיך לחשוב, להרגיש, לענות על שאלות של הנכדים אחרי שגופנו יתפורר. “חיי נצח וירטואליים, הוא אומר, אינם מדע בדיוני אלא פריצת דרך טכנולוגית שנמצאת מעבר לפינה”.

בהמשך מתברר שתשבי מתכוון לחיי נצח במובן המטאפורי, וגם לדעתו, תודה לאל, המוות הוא עובדה קיימת ובלתי ניתנת לשינוי לעת עתה. הוא מדמיין תוכנה אינטראקטיווית שתכיל את אוצר האסוציאציות של אדם, שתלווה בממשק גרפי שיראה וידבר כמותו, ותאפשר לקרובים אליו להמשיך לשוחח איתו גם לאחר מותו.

 בהמשך נשאל תשבי אם אם כבר נעשים דברים בכיוון, והתשובה שלו היא כן, אנחנו מתקדמים בכיוון הזה יותר מהר משאנחנו חושבים. תוכנת החיפוש גוגל דסקטופ, למשל, “הבונה למעשה רשת של אסוציאציות בעולם הנתונים האישי שלנו, ומעלה תוצאות שונות ואישיות לחלוטין בכל מחשב”.

עכשיו, כל מי שקצת מצוי בפרטים יודע שזה קשקוש מוחלט. גוגל דסקטופ בונה אינדקס אישי על פי כל הקבצים והמידע במחשב שלכם. בין זה לבין בינה מלאכותית, תוכנה שתשמש כאני וירטואלי המחקה את האני הממשי פעורה תהום. עוד כמה ציטוטים מעניינים של תשבי:

“לשאלת התייחסותנו אל המוות יש היבטים רבים, אך במהותה זוהי בעיה קוגניטיווית הקשורה לאי-יכולתנו להשלים עם כך שתודעתנו – האני הפנימי שלנו – יום אחד תפסיק להתקיים”.

המוות הוא בעיה קוגניטיווית – זה אולי האנדרסטייטמנט הכי טוב שקראתי מעולם.

“אולם אם נניח בצד את בעיית היעלמות התודעה העצמית – שהיא במהותה פנימית ופרטית לחלוטין – נישאר עם בעיה מטרידה לא פחות, והיא היעלמות ה’אני’ הציבורי שלנו. כלומר, הפסקה מוחלטת של הקשרים והיחסים שלנו עם בני אדם חיים אחרים”.

כן, זה נורא במיוחד למות אם חושבים על ההשלכות: אי אפשר להתעדכן ברכילות האחרונה.

“מה שלכאורה הייתי רוצה לשמר זה את האני הפנימי שלי, את התודעה העצמית – ה’קשקשן הפנימי’ שאיתו אני מנהל דו-שיח כל חיי”.

יש לא מעט אנשים שהיו מוכנים לשלם כדי לא לשמוע את הקשקשן הזה. אך נניח לרגע שתוכנת בוט כזו תעבור בהצלחה את מבחן טיורינג ואף תצלח את האתגר של החדר הסיני ואתגרים נוספים המפרידים בין מכונה לבין אנטיליגנציה אנושית, עניין שאינו פשוט ובוודאי רחוק מאיתנו מרחק של שנים רבות. גם אז, זה יהיה מופרך לטעון שמה שפועל במחשב זה העתק של הנשמה.

לכל היותר, בעתיד הנראה לעין, נסבול מתוכנה המנפיקה אמרות שפר ומשפטים קבועים שאפיינו את הקרובים לנו, בנוסח “השמלה הזו נראית עליך מזעזע, כמה פעמים אמרתי לך ללבוש בגדים שמתאימים לך?”, או “תאכל משהו, אתה אף פעם לא אוכל. אתה נראה רע מאוד”. תוכנות כאלה לא יתפתחו ולא יפתחו תובנות חדשות, רק ישמרו את הזיכרון הקפוא של אנשים שכבר לא פה. וכשההבדל בין תוכנות המתים לווירוס מחשב או סוליטייר הוא רק עוד כמה אפסים ואחדות, לא אתפלא אם יתברר שהילד מחק את סבתא-רבא כדי לפנות מקום בדיסק הקשיח ל-Dead or Alive.