על הכתיבה בבלוג
כשפתחתי את הבלוג חשבתי שזה יהיה פשוט יותר. לאחר כמעט עשור של כתיבה עיתונאית ברשת אני מתמודד בקלות עם קריאת טקסטים ממקורות שונים (הודעה לעיתונות, ראיון טלפוני, מידע חדש, רקע, ידיעות קודמות, אתרים של חברות מסחריות ועוד), גריסתם, ערבובם ועריכתם לכתבה חדשה ומהודקת תוך זמן סביר.
הכתיבה עצמה תמיד באה לי בקלות, אך לא התחקיר שקודם לה. אם כתבתי שמאורע מסוים התרחש בחודש מסוים ולפני אירוע אחר, אני רוצה לאמת את העובדות כדי לא להיתפס בשטויות. בשלב הבא אני שקוע בקריאה באחד מ-14 חלונות של דפדפנים, על תת-תת-הסתעפות של הפרשה שרציתי לבדוק, עמוק אל תוך הלילה.
פרפקציוניזם זו ברכה הנגועה בקללה. יש אנשים ש “סתם” רוצים לכתוב או לקרוא מבלי להשקיע בכך את הזמן או האנרגיה הדרושים, או ”סתם” לראות סרט קליל. לבריאות להם, כל הסתמיות הזו סתמית מדי בשבילי, בזבוז זמן טהור. כדי שהאנרגיה המושקעת בדבר לא תתבזבז דרוש איזה ניצוץ, התלהבות, התרגשות. משהו.
בתקופה האחרונה שטפו את הבלוגוספירה הישראלית מאמרים על פרו-בלוגינג, העוסקים בשאלה אם אפשר להרוויח מבלוגים. אחרים סיפקו כללי אצבע לבלוג מצליח. כולם פספסו תנאי סף חשובים, שאלה שכל בלוגר ובלוגרית חייבים לשאול את עצמם: האם אתם נהנים מהכתיבה בבלוג? כל כתיבה טובה חייבת לנבוע מתשוקה להבעה במילים כדרך לתקשורת עם העולם. כלומר, לא גרפמוניה שהיא סוג של אוננות במילים.
אם ההינע הפנימי הזה אינו קיים, חבל על הזמן שלכם ושל הקוראים. הבלוג לא יאריך ימים. אם הדרייב קיים אך חלש, כדאי וחשוב להיאבק עליו. יש בלוגים מקסימים בעברית עם כתיבה רעננה וייחודית, יש כותבים טובים שהתעייפו וכותבים רק בשביל לכתוב ויש הרבה זיהום מידע סביבתי. כותבים מנוסים יודעים לזהות מרחוק כל אחד מהסוגים האלה.
לאחרונה הוספתי לבלוג את מחוון הדירוג של Spotback, שמופיע בתחתית כל קטע. מעניין אך לא מפתיע לגלות שהקטע שזכה לדירוג הגבוה ביותר הוא “סיוט ושמו תשלום חשבונות“. שלא במקרה, זה גם הפוסט הכי מושקע ואישי שלי מאז נוסף הדירוג.
לכאורה המסקנות האלה סותרות את התדמית השטחית של הבלוגים. אם רצינו להשקיע היינו כותבים ספר, לא בלוג, נכון? טעות. ג’ייקוב נילסן ממליץ לזנוח את הרדידות והמהירות לטובת פוסטים מושקעים המספקים לקוראים ערך מוסף. זה גם הגיוני. אם יש 1,000 בלוגרים שבלוניים המנפיקים תובנות חלולות וקלישאות חבוטות, מי יתרגש מעוד אחת או אחד בסגנון הזה?
רק אם יש בכם את הלהט הפנימי ותשקיעו בכתיבה, תוכלו לשכנע קהל וגדל והולך שגם הבלוג שלכם ראוי להצטרף לרשימת הקריאה הקבועה שלהם. הזמן שלהם קצר, חומרי הקריאה רבים, ומשהו בבלוג שלכם חייב לנצוץ, זוכרים?
כאן מגיע השלב של “זה הבלוג שלי ואעשה בו מה שאני רוצה..”. לא בדיוק, אם אתם רוצים קהל, הבלוג אינו שלכם בלבד. אין בכך כדי לפסול קטעים קצרים בנוסח “שמתם לב לקישור הבא..”. בכלל לא. מעמיק או מקורי אינן מילים נרדפות לאורך. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
23.07.2007 בשעה 6:46
על הכתיבה בבלוג
כשפתחתי את הבלוג חשבתי שזה יהיה פשוט יותר. הכתיבה עצמה תמיד באה לי בקלות,אך שאלה שכל בלוגר ובלוגרית חייבים לשאול את עצמם: האם אתם נהנים מהכת…
23.07.2007 בשעה 8:46
מלך. פשוט. בלי הכיף שבכתיבה כל השאר מיותר.
23.07.2007 בשעה 9:07
מדוייק ומעולה.
23.07.2007 בשעה 10:10
מה שהם אמרו
23.07.2007 בשעה 10:10
אני מתרשם מהוידג’ט של ספוטבק. לא הכרתי. חוצמזה, טקסט טוב. אגב, גם נילסן מכוון בטקסט שלו לבלוגים מסוג מסוים. לדעתי יש מקום לכל הסוגים, מתישהו השיח על בלוגים יבשיל מעבר להתרגשות שמעצם המילה ‘בלוג’ ונוכל לדבר בצורה יותר אינטליגנטית על סוגים שונים של בלוגים וכתיבה בהם.
23.07.2007 בשעה 11:50
מאוד מסכים.
אני מהזן שהדרייב קיים אבל הזמן הנדרש להוציא כול פוסט הוא ארוך, ארוך מדי לטעמי. חשבתי להתחיל להוריד בזמן ההשקעה בכול פוסט אבל עכשיו גרמת לי לחשוב פעמיים.
23.07.2007 בשעה 11:52
הבעיה העיקרית שאני נתקל בה היא שאני כותב תכנים שלטעמי הם איכותיים ומקוריים רק פעם בכמה זמן, ורוב הזמן זה סתם עוד בלוג. אין לי מושג איך להפריד ולהבליט את התוכן האיכותי.
23.07.2007 בשעה 14:00
סליחה שאני חוזר על עצמם. נכון.
ועוד משהו. אנחנו כותבי הבלוגים כמובן שקוראים בלוגים אבל הזהות שלנו היא הרבה פעמים “בלוגרים”, כותבים.
ולכן הרבה פעמים האוונגליזם שלנו הוא לכתיבת בלוגים.
יש הרבה מקום לאוונגליזם לקריאת בלוגים. לא תאמינו כמה אנשים לא קוראים בלוגים.
וע”ע http://webster.co.il/2007/01/02/131/
23.07.2007 בשעה 17:24
לכל דבר שתכתוב יש קהל יעד מסויים ואלא אם כן יש לך דרך לדעת מה רוב הקוראים שלך אוהבים, לא נותר לך אלא להמשיך לכתוב על מה שאתה אוהב, שזו מלכתחילה מטרת הבלוג.
הגישה שלך נוטה יותר לכיוון של פרובלוגר, שבשביל לפתח את הבלוג לרמה של אתר אינטרנט (על כל המשתמע מכך)על כותב הבלוג לצאת מהגישה הרכה כלפי הבלוג שלו ולהתחיל ולהתייחס אליו כאתר עסקי שמטרתו היא רווח (כנ”ל על כל המשתמע מכך – דומיין פרטי, אחסון, תוכניות פרסום וכו’).
23.07.2007 בשעה 18:25
אני בחרתי בדיוק בגלל זה בדרך משולבת. אני כותב מאמר אחת לכמה זמן באתר שלי על פסיכיאטריה ורק כשיש לי משהו חשוב לומר, ואם אני רואה דברים מעניינים ברשת אני כותב רק one liners בטור נפרד, כדי לא לבלבל.
23.07.2007 בשעה 23:45
ליאור, לא זו הכוונה שלי. אתה כותב קודם כל בשביל עצמך. טובתך האישית מחייבת להשקיע מאמץ בפוסטים ולא לכתוב פוסטים מרושלים ששנים מאוחר יותר תתהה למה כתבת אותם בכלל. אני בעד שבלוגרים יכתבו על מה שהם אוהבים, אך שישקיעו בכך מחשבה ויתאמצו שהפוסטים האלה יהיו הכי טובים שאפשר.
24.07.2007 בשעה 9:43
אני סברתי וסובר עוד יותר היום כי בלוג הוא ז’אנר ולא (רק) פורמט. לתפיסתי, בלוג הוא ‘מקום-אישי-ברשת’:
מקום – כי שם קורים הדברים, לשם באים והולכים אנשים, אישי – כי זו הכיכר שלי, ומכאן שיש תוקף פחוּת לבלוג קבוצתי/בית ספרי/תאגידי. בלוג הוא אישי.
ברשת – במובן הרחב, לא הטכנולוגי. כתיבה בבלוג מבטאת בצורה הטובה ביותר את הלך המחשבה האסוציאטיבי של הכותב, באמצעות הקישורים לרשימות שלו, של אחרים וכך נוצרת הרשת.
ומעבר לכל: ההנאה שבדיאלוג, נמצאת מעבר לכתיבה – זה מה שהופך את הבלוג מפורמט לז’אנר.
24.07.2007 בשעה 16:09
[...] מור, שהיה מראשוני הכותבים מוואלה כתב על הכתיבה בבלוגים. אם לא קראתם, שווה קריאה (הוא לא הראשון שהייתי עורך שלו [...]
29.07.2007 בשעה 4:48
[...] – גל מור כתב פוסט פשוט נהדר שמשלים כמה חורים שלא הצלחתי להדגיש כאן לגבי כל הבלוגים [...]
30.08.2007 בשעה 20:07
[...] תהני פוסט מעולה של גל על הכתיבה וההשקעה בכתיבה => קודם כל הרצינות של הכתיבה. [...]
06.04.2008 בשעה 0:10
[...] עוד בעניין הזה: על הכתיבה בבלוג [...]
30.10.2008 בשעה 1:56
[...] על הכתיבה בבלוג – חלק א’ [...]
02.10.2009 בשעה 18:05
[...] – גל מור כתב פוסט פשוט נהדר שמתייחס גם הוא באופן דומה לכל אותם הבלוגים שצצים בזמן [...]