ההיצמדות למספרים היא מודל בעייתי, כי היא ממליכה את הרייטינג., בפראפרזה על מרשל מקלוהן, אם הרייטינג הוא המסר, התוכן הופך כלי שרת בידי הרייטינג, וזה יוצר את תגובת השרשרת הקיצונית ששמה ערוץ 2 היום, שנראה כמו תרבות שלובשת את הבגדים שלה הפוך. אני לא אומר שאין מקום לרייטינג בכלל. אם יש דבר חיובי בו, זו הרי היעילות. אבל אני חושב שיש מקום למדדים אחרים, שעוסקים ב*איכות* במקום כמות. במקום למדוד תרבות בצורה כמותית, אנחנו צריכים לחשוב כיצד מודדים אותה בצורה איכותית. טראפיק זה מודל מיושן, עקום, שמסתכל על האדם כמכונת קליקים חלולה, וכך גם הוא נמדד. האם יש עוד מימדים שאפשר לחשוב עליהם, כמו קצב למשל? סוזן בויל היא מקרה קלאסי של הצד הרע של פופולאריות – היא היתה הדבר הכי מדובר בעולם לכמה שניות, ואז נעלמה. עשו מחקר בתחום הזה שהראה שמה שמה שנהיה פופולארי מהר, מאבד גובה באותה מהירות.

כדי להציל את הפרסום באינטרנט, או כדי לחשוב על מודלים עסקיים חדשים – אנחנו צריכים להיות פתוחים לגישות חדשות. ויראליות, למשל, היא לפעמים גישה חדשה כזו. כמה אנשים העבירו דבר ממקום למקום? מה הם אמרו על זה? טוויטר הוא דווקא כלי מאוד מעניין בדיוק כאן, בנקודה הזאת.

וזה עוד לפני שהתחלנו את הדיון האם ויראליות של אתר היא מדד טוב יותר מצפיות בו (זה מזכיר לי את המדד המופרך לא פחות שנהג “מעריב” לפרסם לגבי פופולאריות של אתרים, שהסתמך על NETEX, ובו תמיד אפשר היה למצוא במקום גבוה את האתר של רמי יצהר – לא כיוון שהוא היה פופולארי או נצפה במיוחד, אלא כיוון שמשתמשי NETEX פשוט הקישו את השם שלו בעברית במקום להגיע אליו ישירות, כי לך תזכור את הדומיין שלו, ולכן אתרים שהדומיין שלהם היה יותר סביר זכו, לפי הדירוג של NETEX, לפחות פופולאריות).

מסקנות אפשר להסיק מנתונים. אלה לא נתונים, אלה סתם מספרים.

בשביל הבדיקה בדקתי את ramkol.co.il, ויש לו בערך אותה כמות איזכורים כמו נענע10. אפילו אני לא מתיימר.. עדיין..