כשהטכנולוגיה נכשלת

יש לי דוגמאות לכאן ולכאן.
הרבה פעמים התעצבנתי על המחשב, בעת חיבור איטי, תגובה איטית של תוכנות, חוסר תגובה של מערכת ההפעלה ועוד. זעם כלפי המחשב, המסך, העכבר והמקלדת הוא לחם חוקי.

אבל אני מזדהה גם עם הדוגמאות ההפוכות: כשאנשים נוסעים בדרך ומשתמשים ב-GPS, הם מתווכחים עם הקול שמדבר איתם ומתלוננים על יכולת הניווט הקלוקלת או ההוראות המעצבנות של “האדם” ולא על כשלים בתוכנה.

לא ברור לי למה אתה מתכוון. בכל חיי נתקלתי רק בעצבים כלפי הטכנולוגיה: המחשב המחורבן הזה, סלקום הזונות האלה, קיבינימט על המכשיר הדפוק הזה, חרא של אייפוד.
מלבד העברת הזעם לאיש שנתפס כאחראי על הטכנולוגיה (“הלוואי שביל גייטס יישרף על שיפוד!”), אני לא חושב שאי פעם נתקלתי בזעם כלפי מי שנמצא בצד השני של הטכנולוגיה…

תיארתי לעצמי שיהיו הבדלי גישות וחוויות בהקשר לכשלי טכנולוגיה, גיאחה. איתי, תוספת במקום!

בפוסט, בעצם ציוץ (טוויט) קצר על הנושא, יש כאן בלבול בין המושג “תסכול”. לבין שימוש/ התנהגות שבמקרה זה זו הטכנולוגיה.
אותו אחד שמברך את האם-אמא של כל האמהות של הכביש, שלהנהג שחלף, של החניה, של השער לבית, של הבוס בעבודה, של מוכר הירקות, ובקיצור כל מה שסובב אותו בכל רגע, הוא גם מברך את הטכנולוגיה שהיא לא מנחשת מה הנסיכון רוצה באותו רגע, או סתם כשל טכנולוגי.
לא מדובר בכשילון הטכנולוגיה, אלא אם רוצים לתת לה זהות משלה, מעין אווטאר-על, ואז “המחשב לא מאפשר לי”, הוא רע/ טוב, האינטרנט מזיקה וכד'.
הכישלון הוא של המשתמש ש:
(1) מצפה שהעולם יבין את כוונתו, ויהג לפיה כאן ועכשיו, גם אם הוא לא דואג להביע אותה, וגם אם לא התכוון בכלל ברגע מסוים שזה קרה, אלא בדיעבד
(2) תולה ציפיות בטנכולוגיה, שבאמתצעותה יקרו ניסים ונפלאות כמו שהתלמיד ילמד פתאום, המורה ילמד פתאום, האדם יהיה מוסרי פתאום, מאושר, עשיר, חסר דאגות בעולם חדש איכותי ומפלא פתאום, כי הוא משתמש באיקס-מיקס מהדור ה-10 לבריאת המחשב/הדגם, והכל רק גלל שהוא משתמש בטכנולוגיה והשאר יקרה ממילא.

אז סליחה, זה אנחנו, ורק אנחנו, הציפיות שאנו תולים בדבר הזה, כמו גם דרכי ההתמודדות שלנו לכל קושי, מעצור בזרימת ההתנהלות שקורה לנו, שבמקרה דנן זה משהו בטכנולוגיה שאנו משתמשים לצרכנו.
או, במילים פשוטות יותר – התסכול הוא בתוכי, ולא שייך לשום דבר חיצוני…
בברכת המשך תסכול נעים :>)