חורים ברשת

» 8 תגובות ל “הרשת אומרת: תהיו בני אדם”

1. 
   דובי
   02.07.2009 בשעה 6:41
   

   הכינבלוג היה כשלון מכיוון שהוא לא הביא שום תוכן מקורי. במקרה הטוב הוא כלל תרגום קלוקלים של כתבות מחו”ל. רוב הזמן הוא פשוט היה מחזור בוטה וספק חוקי של כתבות ממקורות אחרים ברשת שעסקו בספרים של כנרת-זמורה-וכו', עם אפס ערך מוסף. גם כשפרסמתי תגובה למשהו בבלוג הזה, בזמנו, מעולם לא זכיתי לתשובה מצד מישהו מההוצאה, משל היה זה המופזבלוג האוטומטי.

2. 
   galm
   02.07.2009 בשעה 9:07
   

   דובי, אתה ממש הארד קור(: אני בכל אופן, זוכר טקסטים שעמדו ברף שלי.
   ואפשר לחשוב שכל פוסט בבלוגים סוחטי תגובות הוא מהחומרים של יוליסס.
   זה בכלל לא העניין

3. 
   Kedorlaomer
   02.07.2009 בשעה 13:42
   

   אפשר להרחיב יותר מכך אפילו. כשאני מרצה על שיווק, אני מסביר שבסופו של דבר, לכולנו יש חסך עמוק בסיפורים – בשלב מסויים הפסיקו לספר לנו סיפורים, ואנחנו כמהים לעוד. שיווק נכון, ולדעתי כמעט כל נסיון אפקטיבי להעביר מסר, צריך לזכור את זה, ולנסות לספר סיפור לקהל שלו. רצוי סיפור טוב.
   ברגע שמתחילים לחשוב ככה, נפתח בפנינו ארגז צעצועים מעניין לאללה של נראטיב, דמויות ושאר דברי גילמן…

4. 
   galm
   02.07.2009 בשעה 15:29
   

   כדלעומר – אני מאוד מתחבר לתמת הנרטיב

5. 
   Kedorlaomer
   02.07.2009 בשעה 16:27
   

   אתה יודע מה, במיוחד בשבילך העלתי לבלוגי הקט משהו שכתבתי בדיוק על זה. קריאה נעימה… http://www.eilam.org/?p=275

6. 
   שושי
   02.07.2009 בשעה 16:36
   

   לא נראה לי שהתעניינות אנושית בלקוחות יכולה להיתפס כאמינה בחברה שלא עושה זאת כלפי חלק מעובדיה, שפער המשכורות בה הוא כמה שמצליח, שמעסיקה עובדי קבלן וכיו”ב. מה הטעם לקרוא בלוג שכולו זיוף וניסיונות למניפולציות.

7. 
   דובי
   02.07.2009 בשעה 17:57
   

   לא עניין של איכות התוכן, אלא אם זה תוכן מקורי או ממוחזר. בלוג שבסך הכל ממחזר תכנים ממקורות אחרים כשהקשר היחיד ביניהם הוא מסחרי, לא מעודד אותי להגיב (או לקרוא) כי זה לא מרגיש כאילו יש מישהו שבכלל יקרא את התגובות. אז זה אמנם קשור לאנושיות, אבל לא לרגשות שמובעות בפוסטים, אלא לשאלה אם יש מישהו שבכלל יקרא את התגובה שלי, או אם התגובה שלי יכולה להביא תועלת למישהו.

8. 
   עינת
   02.07.2009 בשעה 19:21
   

   הבלוג של כנרת הקדים את זמנו, וידע כמה גילגולים. אין ספק שבהתחלה, כאשר דב אלפון היה העורך ואיווי לרר כתבה אותו, הוא היה כתוב ברגש, לא היה מסחרי כלל ועיקר, היו תגובות ותגובות לתגובות (ממשק מצויין, מערכת טייפ-פאד), אבל בתקופה ההיא לא היתה בלוגיה בכלל, בכל אופן לא בישראל, ולכן לא התפתח שיח.
   אחר כך, כפי שנאמר כאן בתגובות, העסק הידרדר לכתיבת פוסטים מעט טכניים, או בכל אופן פונקציונליים, ואני אישית איבדתי עניין. חבל, כי דווקא אז הבלוגיה רחשה.