שנאת חינם (מלחמת המשובטים)
ספרו החדש של כריס אנדרסון Free: The Future of a Radical Price עדיין לא יצא לאור*, אבל ביקורות ראשונות כבר צצות ברשת. Free, יש להודות, עוסק בנושא שיעמוד במרכז סדר היום הכלכלי (רגע אחרי שכל המשבר העולמי הזה יחלוף) והתרבותי שלנו בשנים הקרובות, והוא ראוי לדיון מעמיק – הן במידת התקפות שלו (בעייתית מאוד בלא מעט תחומים) והן בהשלכות המוסריות שלו (בעייתיות מאוד כמעט בכל תחום). אבל דיון כזה ייאלץ להמתין לקריאה מלאה של הספר (גם אם חלקים גדולים ממנו כבר הופיעו בבלוג של אנדרסון במהלך הכתיבה). נכון לעכשיו מרתק הרבה יותר להתמקד בויכוח הארסי משהו שכבר התעורר בין אנדרסון לבין האיש שזכה לכתוב את אחת מאותן ביקורות ראשונות – מלקולם גלדוול מהניו יורקר**.

לו הייתי מספר לכם שב-1999 התפרסם במגזין יוקרתי מאמר שנפתח באנקדוטה מעניינת על הדינמיקה שבה הפך ספר צנוע לרב-מכר בזכות הפצה ויראלית, ושכותרת המשנה של אותו מאמר היתה “How the Information Age could blow away the blockbuster” ועוסק בהמשך באופן הקיצוני שבו מערכת ההמלצות של אמזון יכולה לשנות את שוק הספרות, סביר להניח שהייתם אומרים “1999? אתה בטוח? וואו, איך שהזמן רץ”, מתוך אמונה שמהמאמר המדובר הוא “The Long Tail” של כריס אנדרסון שצמח מאוחר יותר לממדי ספר והפך לאחד המניפסטים הבולטים של הכלכלה החדשה.
אלא שהמאמר המדובר פורסם דווקא על-ידי גלדוול בניו יורקר, והפך מאוחר יותר לפרק בתוך “The Tipping Point” עוד מניפסט בעייתי מעט של אותו עידן חדש. המאמר של אנדרסון, למי שמתעקש, פורסם חמש שנים אחר כך, ב-2004. גלדוול, נדמה לי, לא סלח מאז לעצמו (על שהחמיץ את ההזדמנות לפתח את אותו מאמר בכיוון של אנדרסון) ובעיקר לאנדרסון (על שידע לנצל את הרגע).
בשנת 2006, כשיצא לאור ספרו של אנדרסון פרסם גלדוול מאמר נרחב בניו יורקר שגרם לי להרים גבה לא אחת במהלך קריאתו, גם בשל מה שנתפס בעיניי כסוג של עיוורון מוסרי (אחד הליקויים החמורים של אנדרסון לטעמי) וגם בשל התפתלות מיותרת ומוזרה סביב טבען של פונקציות התפלגות הסתברותיות. המונח The Long Tail אמנם נעדר מהמהאמר ההוא אבל גלדוול חוזר בו שוב ושוב אל המושג המתמטי הותיק והמקובל יותר של חוקי חזקה (Power Laws) שמתאר את גרף הזנב הארוך המפורסם של אנדרסון. תוך כדי אקרובטיקה לשונית ומתמטית תמוהה מדגיש גלדוול דווקא את מה שנתפס כהיפוכו של מודל הזנב הארוך – הדומיננטיות של המעטים (להיטים) בחוקי חזקה.
במבט לאחור נראה לי שההתעקשות של גלדוול לעסוק בחוקי חזקה היתה פתיחה של מאבק אישי בין שני הגורואים, מאבק שצף אל פני השטח עכשיו כשגלדוול קיבל את הזכות לבקר את ספרו החדש של אנדרסון.
כפי שהיטיבו לאבחן כמה מהמגיבים הראשונים על הפולמוס המתהווה – קל להתבלבל בין אנדרסון לבין גלדוול, במבחן קריאה עיוורת סביר להניח שתוכלו לשייך טקסט של האחד דווקא לשני. שניהם מתהדרים ברקע טכנולוגי שאמור להעניק סמכות פסאודו-מדעית לאבחנות התרבותיות שלהם. שניהם מצטיינים בשזירה של אנקדוטות לכדי מצג-שווא של תזה קוהרנטית, ושניהם, אולי מעל הכל, כבר הפכו לכוכבי-על שיכולים להרשות לעצמם לגבות סכומי עתק על הרצאות בהן ימחזרו שוב ושוב את אותן אבחנות***.
גלדוול, חשוב לציין, עושה עבודה מצויינת בהפרכת התזה העיקרית של אנדרסון, אולי מצויינת מידי. קריאה בביקורת של גלדוול, בצד כמה מחמאות חלקיות לסגנון האנדרסוני מעלה את המסקנה לפיה אנדרסון שוגה לחלוטין. חשוב לשמוע ביקורות כאלה, אבל הרעיונות של אנדרסון, כאמור, ראויים לדיון ביקורתי מעמיק יותר.
אנדרסון הגיב לביקורת של גלדוול בהערה עוקצנית בטוויטר שלו
Malcolm Gladwell New Yorker review of Free now out. You can read it for free; I guess he wouldn’t approve.
ומאוחר יותר בפוסט מורחב בבלוג שלו. הבלוג של גלדוול אמנם רדום מעט לאחרונה, אבל שווה לעקוב אחריו בקרוב, כמו שציינו The Shadow Editors ב-The Awl
. This review is sort of like one digital avatar space-battling another, also.
It’s like War of the Speaker’s Bureaus.
הולך להיות כאן מעניין, הכינו את קוראי הרסס שלכם.
שחר, בלוג: תודעה כוזבת.
* וכבר הוא עומד, באופן משעשע מכדי להיות מקרי, במרכזה של שערורית פלגיאריזם – ציטוטים נרחבים מויקיפדיה מופיעים בו כאילו הם חלק מהטקסט ובלי מראה מקום (והנה ההסבר של אנדרסון)
** יש לי נטייה לנצל כל הזדמנות שבה יוצא לי להזכיר את גלדוול כדי להפנות שוב ליצירת המופת העיתונאית שלו על קטשופ.
*** אם ההערה הזו נקראת כמרירה משהו אתם צודקים, אבל יש לה לפחות צד משמעותי אחד. כשאנדרסון מדבר על שוק מוזיקה שיתבסס על חלוקה חינמית של הקלטות ורווח מהופעות חיות כדאי לעצור לרגע ולהרהר ברקע שממנו הוא נושא את הבשורה הזו. יצא לי להיות בלא מעט הופעות ש”המודל העסקי” שלהן היה הנסיון הנואש של חברי הלהקה למכור דיסקים (וחולצות, נניח) לקהל, אחרי שמועדון ההופעות כבר שלשל לקופתו את רוב ההכנסות ממכירת כרטיסים. >















30.06.2009 בשעה 11:27
[...] פוסט ראשון שלי במסגרת חורים ברשת של גל מור (שנפתח לאחרונה לכותבים חיצוניים): על הביקורת הארסית של מלקולם גלדוול על ספרו החדש של כריס אנדרסון (כן, כאילו יש אנשים שקוראים כאן ולא קוראים את חורים ברשת). [...]
30.06.2009 בשעה 12:30
בדיוק התייחסתי לנושא שוק המוזיקה שמתבסס על “אלבומים כפרומו להופעות” אצלי בבלוג:
http://tapasntapas.com/?p=493
אמנם המודל הזה מתאים ללא מעט אמנים (ובמיוחד לכל הדינוזאורים, דוגמת הרולינג סטונס, שרווחי המוזיקה המוקלטת שלהם זניחים ביחס להופעות הענק) – אבל הטענה שלי היא שעבור לא מעט אמנים, התבססות על הופעות חיות בלבד היא פשוט לא מודל מתאים – וכאשר כופים על המוזיקה המוקלטת שתשמש אך ורק כמקדם מכירות להופעה, למעשה גוזרים גזר דין מוות על חלק גדול מהמוזיקה בעולם.
מלבד זאת (כמו שכתבתי כבר בתגובות כאן) – למוצר שמשמש כפרומו תמיד יהיה ערך אומנותי נמוך מכזה שעומד בפני עצמו. מימון באמצעות פרסומות רק מחמיר את המצב – מי שרוצה מוצר איכותי שנאמן לצרכניו חייב לשלם עליו בעצמו – אחרת הנאמנות של היוצרים תהיה תמיד לבעל האינטרסים שמממן אותם, יהיה זה פטרון שמעוניין לדחוף את השקפתו הפוליטית או חברה סלולארית שמרוקנת את הסרט/אלבום מתוכנו והופכת אותו לפרסומת חלולה ונוצצת למוצר.
30.06.2009 בשעה 13:01
נמרוד: כמו שכבר ציינתי, הרעיונות של אנדרסון ראויים לדיון ביקורתי רציני, אי אפשר להתעלם מקיומו של ה”חינם”. לא רציתי להיכנס לדיון הזה עכשיו, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק בנושא ההופעות החיות וההשוואה להרצאות של אנדרסון.
בכל מקרה, כפי שציינת, אני מודאג בעיקר מההשלכות המוסריות (שלאנדרסון יש נטייה מדאיגה להתעלם מהן לחלוטין). התלות הכלכלית של אמן בפטרון שלו היא אולי אחת מהקטנות שבבעיות האלה. מתוך קריאה מתמשכת בכתביו של אנדרסון אני לא אתפלא אם הוא יקבל בהבנה (ואולי בהערצה) חברה שתחלק בחינם סיגריות כדי למכור במחיר מלא את התרופה שלה לסרטן הריאות.
30.06.2009 בשעה 20:50
סקירה מרתקת, שחר. האם העיוורון המוסרי הוא של גלדוול או אנדרסון? זה קצת לא ברור מקריאה. אין לי ספק שלא פחות מכפי שיש כאן הבדלי גישה מרתקים שקשה לי לבחור באופן חד משמעי באחת מהן, זה סיפור של מאבקי אגו והם לא פחות מעניינים.
30.06.2009 בשעה 21:13
גל: הייתי אומר שאצל אנדרסון עיוורון מוסרי הוא כמעט חלק מהשקפת העולם שלו, במובן שאנדרסון עסוק בעיקר בהתפעמות מהטכנולוגיה החדשה ומהדרכים שהיא פותחת עד שהוא נוטה להתעלם משאלות מוסריות עמוקות שחייבות להתלוות להתפתחות הזו.
אצל גלדוול זה יותר נדיר עד כמה ששמתי לב ולכן הופתעתי מאוד בזמנו מהעיוורון המוסרי במאמר מ-2006, אבל לא הייתי מותח ממנו מסקנות בנוגע לגלדוול.
06.07.2009 בשעה 14:45
[...] מ"תודעה כוזבת" כתב על הביקורות אודות ספרו החדש של כריס אנדרסון Free: The Future of a Radical [...]
17.07.2009 בשעה 1:53
אפשר להוריד גם קבצי סאונד של הספר (בחינם!)
אני שומע דרך הנייד. נוח מאוד.
http://www.wired.com/techbiz/it/magazine/17-07/mf_freer
08.11.2009 בשעה 9:01
[...] לספרי עיון מצליחים אחרים (בהם Free של כריס אנדרסון, אותו גלדוול מבקר): מחבריהם כה להוטים להאיר זווית מסוימת מתעלמים מזוויות [...]
18.11.2009 בשעה 13:14
[...] הביקורת של גלדוול (ראו את התייחסותי לביקורת כאן) על ספרו של אנדרסון מופיעה הפסקה הבאה המסבירה את הרקע [...]