חורים ברשת

ספרו החדש של כריס אנדרסון Free: The Future of a Radical Price עדיין לא יצא לאור*, אבל ביקורות ראשונות כבר צצות ברשת. Free, יש להודות, עוסק בנושא שיעמוד במרכז סדר היום הכלכלי (רגע אחרי שכל המשבר העולמי הזה יחלוף) והתרבותי שלנו בשנים הקרובות, והוא ראוי לדיון מעמיק – הן במידת התקפות שלו (בעייתית מאוד בלא מעט תחומים) והן בהשלכות המוסריות שלו (בעייתיות מאוד כמעט בכל תחום). אבל דיון כזה ייאלץ להמתין לקריאה מלאה של הספר (גם אם חלקים גדולים ממנו כבר הופיעו בבלוג של אנדרסון במהלך הכתיבה). נכון לעכשיו מרתק הרבה יותר להתמקד בויכוח הארסי משהו שכבר התעורר בין אנדרסון לבין האיש שזכה לכתוב את אחת מאותן ביקורות ראשונות – מלקולם גלדוול מהניו יורקר**.

לו הייתי מספר לכם שב-1999 התפרסם במגזין יוקרתי מאמר שנפתח באנקדוטה מעניינת על הדינמיקה שבה הפך ספר צנוע לרב-מכר בזכות הפצה ויראלית, ושכותרת המשנה של אותו מאמר היתה “How the Information Age could blow away the blockbuster” ועוסק בהמשך באופן הקיצוני שבו מערכת ההמלצות של אמזון יכולה לשנות את שוק הספרות, סביר להניח שהייתם אומרים “1999? אתה בטוח? וואו, איך שהזמן רץ”, מתוך אמונה שמהמאמר המדובר הוא “The Long Tail” של כריס אנדרסון שצמח מאוחר יותר לממדי ספר והפך לאחד המניפסטים הבולטים של הכלכלה החדשה.

אלא שהמאמר המדובר פורסם דווקא על-ידי גלדוול בניו יורקר, והפך מאוחר יותר לפרק בתוך “The Tipping Point” עוד מניפסט בעייתי מעט של אותו עידן חדש. המאמר של אנדרסון, למי שמתעקש, פורסם חמש שנים אחר כך, ב-2004. גלדוול, נדמה לי, לא סלח מאז לעצמו (על שהחמיץ את ההזדמנות לפתח את אותו מאמר בכיוון של אנדרסון) ובעיקר לאנדרסון (על שידע לנצל את הרגע).

בשנת 2006, כשיצא לאור ספרו של אנדרסון פרסם גלדוול מאמר נרחב בניו יורקר שגרם לי להרים גבה לא אחת במהלך קריאתו, גם בשל מה שנתפס בעיניי כסוג של עיוורון מוסרי (אחד הליקויים החמורים של אנדרסון לטעמי) וגם בשל התפתלות מיותרת ומוזרה סביב טבען של פונקציות התפלגות הסתברותיות. המונח The Long Tail אמנם נעדר מהמהאמר ההוא אבל גלדוול חוזר בו שוב ושוב אל המושג המתמטי הותיק והמקובל יותר של חוקי חזקה (Power Laws) שמתאר את גרף הזנב הארוך המפורסם של אנדרסון. תוך כדי אקרובטיקה לשונית ומתמטית תמוהה מדגיש גלדוול דווקא את מה שנתפס כהיפוכו של מודל הזנב הארוך – הדומיננטיות של המעטים (להיטים) בחוקי חזקה.

במבט לאחור נראה לי שההתעקשות של גלדוול לעסוק בחוקי חזקה היתה פתיחה של מאבק אישי בין שני הגורואים, מאבק שצף אל פני השטח עכשיו כשגלדוול קיבל את הזכות לבקר את ספרו החדש של אנדרסון.

כפי שהיטיבו לאבחן כמה מהמגיבים הראשונים על הפולמוס המתהווה – קל להתבלבל בין אנדרסון לבין גלדוול, במבחן קריאה עיוורת סביר להניח שתוכלו לשייך טקסט של האחד דווקא לשני. שניהם מתהדרים ברקע טכנולוגי שאמור להעניק סמכות פסאודו-מדעית לאבחנות התרבותיות שלהם. שניהם מצטיינים בשזירה של אנקדוטות לכדי מצג-שווא של תזה קוהרנטית, ושניהם, אולי מעל הכל, כבר הפכו לכוכבי-על שיכולים להרשות לעצמם לגבות סכומי עתק על הרצאות בהן ימחזרו שוב ושוב את אותן אבחנות***.

גלדוול, חשוב לציין, עושה עבודה מצויינת בהפרכת התזה העיקרית של אנדרסון, אולי מצויינת מידי. קריאה בביקורת של גלדוול, בצד כמה מחמאות חלקיות לסגנון האנדרסוני מעלה את המסקנה לפיה אנדרסון שוגה לחלוטין. חשוב לשמוע ביקורות כאלה, אבל הרעיונות של אנדרסון, כאמור, ראויים לדיון ביקורתי מעמיק יותר.

אנדרסון הגיב לביקורת של גלדוול בהערה עוקצנית בטוויטר שלו

Malcolm Gladwell New Yorker review of Free now out. You can read it for free; I guess he wouldn’t approve.

ומאוחר יותר בפוסט מורחב בבלוג שלו. הבלוג של גלדוול אמנם רדום מעט לאחרונה, אבל שווה לעקוב אחריו בקרוב, כמו שציינו The Shadow Editors ב-The Awl

. This review is sort of like one digital avatar space-battling another, also.
It’s like War of the Speaker’s Bureaus.

הולך להיות כאן מעניין, הכינו את קוראי הרסס שלכם.

שחר, בלוג: תודעה כוזבת.

* וכבר הוא עומד, באופן משעשע מכדי להיות מקרי, במרכזה של שערורית פלגיאריזם – ציטוטים נרחבים מויקיפדיה מופיעים בו כאילו הם חלק מהטקסט ובלי מראה מקום (והנה ההסבר של אנדרסון)

** יש לי נטייה לנצל כל הזדמנות שבה יוצא לי להזכיר את גלדוול כדי להפנות שוב ליצירת המופת העיתונאית שלו על קטשופ.

*** אם ההערה הזו נקראת כמרירה משהו אתם צודקים, אבל יש לה לפחות צד משמעותי אחד. כשאנדרסון מדבר על שוק מוזיקה שיתבסס על חלוקה חינמית של הקלטות ורווח מהופעות חיות כדאי לעצור לרגע ולהרהר ברקע שממנו הוא נושא את הבשורה הזו. יצא לי להיות בלא מעט הופעות ש”המודל העסקי” שלהן היה הנסיון הנואש של חברי הלהקה למכור דיסקים (וחולצות, נניח) לקהל, אחרי שמועדון ההופעות כבר שלשל לקופתו את רוב ההכנסות ממכירת כרטיסים. >