חורים ברשת

אז ח”כ אמנון כהן טועה ואי אפשר או לא ראוי לחסום אתרי סקס, והאינטרנט בכלל נועד לפורנו. כל זה לא אומר שפורנוגרפיה היא חיובית. דיוויד אמסדן אומר שפורנוגרפיה הפכה לטפט של חיינו. על פי נעמי וולף, במקום שהפורנו יהיה דימוי של חיי מין, לראשונה נשים עירומות הפכו לחיקוי זול של פורנו.

סלביות כמו פריז הילטון נראות כמו כוכבניות פורנו (ליתר דיוק, כמו טרנסג’נדר פורנו), ובנות אמורות להתנשק במסיבות סטודנטים כדי להלהיט את הבנים בנוסח בריטני ומדונה ואולי גם לעשות סטריפטיז. המציאות הישראלית מתונה בהרבה ובמקרה הזה לטובה, אבל גם הישראלים מחוברים לאינטרנט (עדיין) והם חלק מהתופעה העולמית בהקשר זה. למשל, מגיפת השתלות הסיליקון שמושפעת עמוקות מהאייקון של כוכבנית הפורנו.

אולי נעזוב לרגע בצד את הטיעונים השחוקים. נכון, ג’ואנה אנג’ל וג’נה ג’יימסון הן לא לינדה לאבלייס – אף גבר לא מנצל אותן לרעה והן מגלגלות עסקי פורנו מצליחים שבנו במו ידיהן (או במו משהו אחר). ונכון, מגוחכת הטענה של אנדראה דבורקין, לפיה פתיחת שערי הפורנו הופכות גברים לחיות טרף, שבשלב ראשון רואות נשים כחפצים ובהמשך יראו עצמם חופשיים אנוס ולבצע בהן זוועות אחרות.

אין שום בסיס לטענה הקושרת בין פורנוגרפיה אלימה לבין הגידול בפשיעה המינית. ביפן, שבה משגשגת פורנוגרפיה אלימה (בעיקר בקומיקס – מנגה), שיעור עבירות המין הוא מהנמוכים בעולם. חוקרים אף סבורים שהפורנוגרפיה דרך מקובלת חברתית לפריקת יצרים, שאחרת היו עלולים להתבטא בפשיעה מינית.

לכן, הטיעון של נעמי וולף מאתגר יותר. וולף טענה במאמר שפורסם בניו יורק טיימס באוקטובר, 2003, כי הפורנו הוא כמו ג’אנק פוד, שסותם את התאבון האנושי לסקס בריא, בדיוק ההפך מהמסקנה של דבורקין וכמו ב”שיר קדמשנתי” (“סקס אחר”) של יונה וולך.

וולף חושבת שהפורנו מרחיק דור שלם של גברים מהמהות האירוטית האמיתית של נשים ולכן מפחית את התאבון המיני שלהם. העובדה שבקליק אחד אפשר להשיג כל אישה שתבצע כל מה שתרצה, לכאורה, תורמת לזילות של הסקס האמיתי ופגיעה במסתורין ששימר בעבר את הקסם שלו. כשאין יותר מה להסתיר, אין יותר מה לגלות. הפורנו על פי וולף הוא אנטי-סקס, ה-Turn-off הגדול של תקופתנו.

הטיעונים של וולף רציניים ומעוררי מחשבה, אבל הסייפא של המאמר חושף את קלישותם. היא מספרת על חברה ירושלמית שלה בשם אילנה, שהלכה והתחזקה באמונתה, כפי שנהוג לומר. כאשר וולף ביקשה ממנה לראות את שערה שהוסתר מאחורי כיסוי ראש, היא ענתה לה: “לא, רק לבעלי מותר לראות”.

“ואני חשבתי לעצמי”, כותבת וולף, “הבעלים שלנו רואים נשים עירומות כל היום. הבעל שלה לא רואה שיער של אישה אחרת מלבדה. אילנה בטח מרגישה כל כך מיוחדת ונחשקת איתו”. טענות כאלה דוחפות לברית הבלתי קדושה בין פמיניסטיות לבין גורמים אולטרה-שמרניים כמו החרדים בארץ.

לפי קו המחשבה הזה, במערות טורה בורה באפגניסטן ובבני ברק יש את הסקס הטוב ביותר בעולם. תפישות פסידו-רומנטיות כאלה אולי קוסמות לעיתונאיות מניו יורק המשוחררת. כל מי שקרוב למציאות עליה מפנטזת וולף יודע שיש בה הרבה אומללות, וגם אסירים שיקבלו ארוחה דלה אחת בשנה נוטים לחשוב שהם אוכלים את האוכל הטוב בעולם.

וולף מתייחסת לגברים כמו יצורים חד מימדיים שלא יודעים להבדיל בין פנטזיה למציאות, בין אישה אמיתית לבין אישה מפוקסלת. באופן כללי, נשים מפנטזות על מצבים, גברים מפנטזים על איברים. אך מי יתייחס ברצינות לתיאורטיקן שיטען שפנטזיות נשיות על כוכבי טלנובלה פוגעות ביחסים שלהן עם גברים אמיתיים?

עד לנקודה זו בטח רוב הקוראים יפטירו “שטויות” על משנתה של וולף ורוב הקוראות יאמרו לעצמן “דווקא יש משהו בדבריה”. כי חלק גדול מחילוקי הדעות נובעים מהבדלים מיגדריים וכנראה שלא ייפתרו לעולם. כדאי להתייחס לדברים של וולף בערבון מוגבל אך לא להתעלם בכלל. בגילאים מאוד מסוימים, כמו גיל ההתבגרות, הפורנו עלול לגרום אומללות, הן לבנים והן לבנות. זו אומללות שונה, אך ספק אם היא פחותה מזו שנגרמה לבני גילם בדורות קודמים, בתקופה שלא ידעו שום דבר על מין.