חורים ברשת

בספטמבר 2006 עשה מארק צוקרברג מעשה שיירשם בדברי ימי הרשת. מייסד פייסבוק המציא את ה-News Feed. עד אז, הגישה למידע בדפי פרופילים של אנשים ברשתות חברתיות הייתה פרימטיבית למדי – ביקור בדף אחר דף. אם היו לכם 200 חברים, מספר סביר לחלוטין ברשתות כאלה, קריאת עדכונים מהם ארכה נצח. צוקרברג הבין שעליו לקצר את הדרך בין החברים למידע החברתי.

כך נולד הפיד שהוליד מהפכה בכל הנוגע לאופן שבו אנו מעורים בחיי היום יום של הסובבים אותנו (כאשר מדובר רק באלה הלא מעטים שבוחרים לשתפם ברשתות חברתיות ובהנחה שהם חושפים אך ורק את מה שנוח להם לחשוף). הניוזפיד איפשר את התפתחות הססטוספירה וטוויטר, אחד הבאזים המדהימים ביותר מאז עליית גוגל. היום כבר שוכחים שהוספת הניוזפיד בפייסבוק לוותה במחאה רבתי בנימוק של פגיעה בפרטיות. היום שטף העדכונים המשותפים בפייסבוק, חלקם אינטימים למדי, נחשב מקובל וטבעי, כאילו עשרות בשנים היינו משתפים רגעים בחיים עם מאות מלווים.

קוראים לזה “מודעות אמביאנטית” (ambient awareness) – היכולת לדעת מה עושים וחושבים המוני אנשים אחרים ברגעי היום יום – מחשבות, דאגות, תקוות. גם לאנשים צעירים יחסית, בני 30 פלוס, הרעיון של שיתוף פעולותיך היומיומיות ואף ברשת עם אחרים נשמע הזוי. למה לשתף? מדוע שזה יעניין מישהו?

אחרים, שקצת מפספסים מדיה חברתית לטעמי, מכנים זאת נרקסיזם חדש. התופעה המתהווה לנגד עינינו לא נוגעת לצומי חולני (או לפחות לא רק לו) אלא בעיקר משום שהיא עונה על צורך עמוק בקהילה, כפי שאבחן יפה ירדן לוינסקי. זה למעשה המניע שגורם לנו לעתים ללחוץ שוב ושוב על לשונית ה-Replies (מה, רק אצלי?).

אפשר ללמוד המון על אנשים ב-140 תווים. טוויטר הוא כלי חושפני בצורה יוצאת דופן, ועד כמה שנראה שהוא מגלה מעט, מהמעט הזה אפשר להבין הרבה. עם הזמן אתה מפתח קישור רופף עם מערכת חדשה של חברים בחייך – עם רובם לא תתראה או תדבר בטלפון, אך תוכל לדעת מתי הם רעבים, שיכורים, עצובים, מודאגים או סתם מבלים. אם מכר היה נתקל בכם בבית קפה ואומר לכם “היי, אני אוכל סלט טונה ותראה איזו כתבה מעניינת קראתי בעיתון”, הייתם מביטים בו בתמהון. כאן זה נורמלי. שינוי פרידגמה חברתית? האבסורד הוא שהכלים האלה אמורים לקרב אותנו מחדש לאחר שמחשבים ותקשורת מודרנית חצצו בינינו.

מנגד, מודעות אמביאנטית היא מעורפלת כשמה. קיימת-לא קיימת. הציוצים של הקהילה לא מופנים אלינו רוב הזמן. אפשר להתייחס בהם או לבהות ולהתעלם. היא אישית ולא אישית. קל להיבלע בהמון ליומיים-שלושה. הרשתות החברתיות מחזקות דווקא את “החוליות החלשות” – מכרים בדרגת היכרות רופפת, שספק אם היינו שומרים איתם על קשר אילולא הן.

זה לא בהכרח רע, מעגל נוסף של אנשים שעוקבים אחרי חייכם והם אחרי שלכם. זה בטח לא “אנטי חברתי”. אך דנה בויד, למשל, טוענת כי מערכות יחסים ברשתות חברתיות משוכללות עלולות לגלוש לתהומות השפיות החלקית. למשל, גולש המפתח קשר הדוק וחברי עם הטוויטר של אנג’לינה ג’ולי, בעוד החשבון מנוהל על ידי דובר והיא כלל לא מודעות לקיומו. ובתוך כל השיתופיות הזו יש רגע מתעתע, המחשבה מי אתה יותר, אוהב לשתף כי אתה אהבת את הרעיון או אוהב לשתף כי אתה יודע שאחרים יאהבו אותו. טריקי. >