כמה כדאי לשתף?
אז מה אני עושה עכשיו? כותב פוסט בבלוג, כמובן. איזו שאלה טיפשית. כפי שהתשובה לשאלה “מה את/ה עושה” בטוויטר היא “כותב בטוויטר”, וזאת אבחן יפה נועם יורן בטורו (אין, אני מרוצה מאוד מהטור הזה). אולי נכון יותר לכתוב “כותב שאני כותב בטוויטר” וכן הלאה. רקורסיה של פטפוט עצמי אינסופי – האם זה העתיד?
מה תרצו לקרוא מהאנשים שאתם עוקבים אחריהם בטוויטר ורשתות סטטוסים אחרות? “יום קשה. פנצ’ר באוטו” או קישור מעניין. עם יד על הלב, העדכון הראשון מעניין רק קומץ חברים ובני משפחה, לא את האחרים שיתעניינו בקישור הרבה יותר. אך בסופו של דבר זה עניין של העדפה אישית. אם היו בידינו כלי סינון על פי אישי/מקצועי ואף בתוך הסינונים האלה, יכולת לסנן על פי נושאים, הרעש הלבן היה מצטמצם משמעותית.
ואולי שאלה מעניינת יותר שכל אחד צריך לשאול את עצמו היא “כמה עלי לחשוף?”. גישה אחת שמייצג יובל דרור בטורו גורסת שאסור לשתף הכל וחייבים לשמור משהו לעצמכם בשם הפרטיות. אני מתנגד לשיתוף של כל פריט מידע שולי בחייך מסיבה אחרת לגמרי – זה משעמם תחת. אז יש לך “יום עמוס פגישות. כואב לי הראש” – תשמור לעצמך או תשלח לחברה ולאמא במסנג’ר. תחוס על העיניים התזזיתיות של עוקביך והרעש הלבן שלהם.
נראה שהחוכמה היא לא רק לתמצת אמירות משמעותיות ב-140 תווים אלא גם להקפיד לעניין. “שיתוף” הוא מושג חברתי בטבעו. ובחברה מתחשבים ברצונות הכל. בעת ציוץ חייבים לחשוב למי אתם פונים ומדוע. קטעי ניבים סתומים הם פעולה אנטי-חברתית בחלל חברתי. אז תעשו טובה: תהיו אישיים או מקצועיים, העיקר תרגשו, תצחיקו, תעניינו. ולו אדם אחד שעוקב אחריכם. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
12.05.2009 בשעה 16:13
טוב נו – הפוסט הזה כאילו יצא מהפה שלי. אני משתדלת בטויטר רק לעדכן דברים מקצועיים. בפייסבוק אני חוטאת לעיתים – אבל רק לעיתים. מצד שני – הנה חומר למחשבה. אם באמת נצליח לסנן חומרים באופן אבסולוטי ונקבל רק מה שאנחנו רוצים, אנחנו אף פעם לא נהיה פתוחים לגם לחומרים אחרים – אולי שפחות מקובלים עלינו
12.05.2009 בשעה 23:16
לא שזו אבחנה באמת חדה כל כך (בניגוד להברקה של יורן לגבי הרגע המגונה) אבל אני חייב לצטט את מה שכתבתי לפני כמעט שנתיים בתגובה לפוסט מוקדם מאוד של מיטל שרון בהסיפור האמיתי והמזעזע של על טוויטר (מוקדם כי אז עוד ממש לא היה אופנתי לכתוב על טוויטר):
אני מרגיש קצת כאילו אני מציין את המובן מאליו, אבל הם הרי שקרנים, כמעט כולם שם, כי התשובה האמיתית היחידה יכולה להיות “אני מעדכן עכשיו את הטוויטר שלי”. זה אולי נשמע כמו התחכמות דבילית, אבל זה לא. כי זה בעצם אומר שמי שמעדכן את הטוויטר שלו הרי החליט לעשות את זה, זה לא שפתאום דחפו לו מיקרופון טוויטר לפרצוף ושאלו אותו “מה אתה עושה כרגע?”
מצד שני בטח אצל היפנים זה כן עובד אם איזה מיקרופון כזה ב-SMS שמכריח אותם לעדכן טוויטר כל שעה עגולה ואני סתם מקשקש.
ניסיתי להכניס לינק בתוך התגובה ועלה בי חשד שהוא יחרב את כל הסדר של המלים, אז הנה
http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=514
בכל מקרה אני עדיין מתלבט בנוגע למשמעות האמיתית של העניין הזה, אבל ברור לי שיש קשר הדוק בינה לבין הפער בין תכניות ריאליטי לבין מציאות, כמו גם שיש קשר הדוק בין ההצלחה של פייסבוק וטוויטר לבין ההצלחה של הריאליטי. הצלחה שיורן קולע במדוייק לחלק ממנה לפחות.
12.05.2009 בשעה 23:52
בדיוק כתבתי על ההתלבטות הזו השבוע
אני חושבת שסוגית הפרטיות והפרדת הנושאים היתה שם תמיד, עוד מימי הבלוגים. סוגית הבנאליות הצטרפה אליה ברגע שעברנו לעולם ה”סטאטוס” (כלומר עם פייסבוק), וזה הפך להיות קל לשתף ומתבקש לשתף בשטויות.
לדעתי הסיבה שטוויטר מקצין את כל אלה היא כפולה – הראשונה היא העובדה שעוקבים אחריך אנשים שאין להם שום קשר אליך בעולם האמיתי (הרי בפייסבוק היית צריך לאשר, ואפילו התבקשת לציין את “טיב הקשר”), והשניה היא שהמדיום הוא עוד יותר מעודד קיצור, ולכן גם בנאליות.
אף אחד לא שואל האם זה טרנד, ומתי יתחיל להמאס לאנשים. זרם הפיד שלי מפייסבוק כבר מזמן אינו זרם, יותר טפטופים.
המגמה המסתמנת בעיני היא שטוויטר באמת יהפוך להיות כלי עבודה יותר מאשר כל דבר אחר.
השאלה לא תהיה מה אתה עושה עכשיו, אלא על מה אתה עובד עכשיו, שיכול לענין אחרים.
13.05.2009 בשעה 0:34
אין לי כל כוונה לפגוע, אבל אני לא (בדיוק) מסכים.
בגלל שזה _חברתי_ אז אין בעצם לגיטימציה לקביעות שלך לגבי מה “נכון” או “לא נכון” לעשות בטוויטר, או בפייסבוק, או בכל מערכת חברתית אחרת. כמו שלא היית מצפה שיהיו חוקים _חיצוניים_ לגבי איך לדבר עם החברים שלך פנים-אל-פנים, פרט לאותן הבנות כלליות והרגלים, שסיגלתם לעצמכם.
טוויטר מאפשר לך לבנות קהילה קטנה (או גדולה) סביבך, וכמו בכל חוג חברתי, נוצרים דפוסי התנהגות מסויימים, שברמה מסויימת מתאימים לכולם. אחרת הקבוצה לא הייתה מתקיימת (דרוויניסטי קצת, לא?). לכל קבוצה יש “קטע” משלה וכך היא חייה. איך תוכל לקבוע רוחבית עבור כולם מה נכון ומה לא נכון לשתף? אולי בקבוצת החברים שלי זה דוקא מאד מעניין אחד את השני מה אכלנו לארוחת בוקר ואיך עובר עלינו היום?
13.05.2009 בשעה 0:37
מצחיק – אף פעם לא התייחסתי לשאלה הזאת “מה אתה עושה עכשיו”
אני חושב שהיא שם כי שדה בטופס צריך כותרת. וגם כי זאת שאלה שאי אפשר לענות “אני לא יודע”
בתכנון הראשוני של twttr לא היתה שם השאלה הזאת. היה כתוב שם “סטטוס”.
http://www.flickr.com/photos/jackdorsey/1826133...
13.05.2009 בשעה 6:41
פוסט יפה ואפשר להוסיף ולומר שאנשים פשוט צריכים להעביר ערך לאחרים
13.05.2009 בשעה 7:16
אמיר, אתה לא פוגע וודאי שאין נכון או לא נכון.
לכן כתבתי שחשוב להקפיד לעניין ולו בן אדם אחד שעוקב אחריך. ואם אתה מסתפק באותו בן אדם – אין שום בעיה. העניין העקרוני הוא שאתה לא כותב לעצמך
13.05.2009 בשעה 9:47
ובכן, אם היינו כותבים לעצמנו, לא היינו עושים את זה בטוויטר, לא?
הגישה שלי היא כמעט הפוכה לשלך- אני מעדכנת בטוויטר שלי מה שאני רוצה, מה שמתחשק לי באותו רגע- מבליפים ועד לינקים מטופשים ועד הערות מקצועיות. כרגע עוקבים אחרי 120 איש, אין לי רצון או יכולת למה בדיוק כל אחד ואחת מתעניינים בי. גם אין לי בעיה עם זה שהם יפסיקו לעקוב אחרי ברגע שאשעמם או אעצבן אותם. אותי מעצבנת המגמה הזאת של הפידים שלי להפוך עכשיו לרצף קישורים ויראליים ו-וונאבי חדשות, שגם חוזרים על עצמם. אני מעדיפה כבר את עדכוני הסטטוס סטייל “איזה בעסה להיות חסה” וכיו”ב.
13.05.2009 בשעה 13:16
מסכימה לגמרי וגם ממש לא מסכימה.
זה עניין אישיותי, אולי, וגם חלק מהשונות בין הגולשים, שהלוואי שתגדל ותגדל, כי המטרה של האינטרנט בסופו של דבר היא לקצר לקצר לקצר מרחקים, ולהביא את כל הידע והמידע להיות זמין לפרט במיידי, בדיוק איך שהוא יחפוץ לקבל אותו.
לעניין הטוויטר, נראה לי שיש מקום לשונות כמעט אינסופית בענין הזה, כמו שיש אנשים אינטרוברטיים ואקסטרוברטיים, שקטים ורועשים, פטפטנים ושתקנים אבל שכל מילה פצצה, ואנחנו בוחרים לעצמנו את החברים שאנחנו אוהבים לשבת איתם בבית קפה או בפאב, כך גם בטוויטר, שהוא רק הדרך לקראת ,מתאים שזה יהיה כך.
13.05.2009 בשעה 13:25
נראה לי שמה שעובר עכשיו על טוויטר הוא מה שעבר על האינטרנט לפני 5 שנים:
הרשת היתה מלאה גם בזבל וגם בפנינים
ואז הגיע גוגל ועזר לך למצא את הפנינים בתוך הזבל מצד אחד, או סתם זבל לפי בקשתך מצד שני.
במילים אחרות, זה עניין של זמן עד שיומצא הגוגל של טוויטר
14.05.2009 בשעה 8:24
[...] ואם כבר בענייני טוויטים – פוסט של גל מור התוהה כמה כדאי לשתף בטוויטר. רוצו [...]
15.05.2009 בשעה 10:43
אני לא חושבת שטוויטר חייב להיות בהכרח מקצועי. בקהילה הישראלית טוויטר באמת קיבל אופי מקצועי מאוד בגלל הקהילה הישראלית מצומצמת מאוד של אנשי מדיה חברתית/היי טק/סטארטאפיסטים, אבל זה לא מחייב. ברור שמי שרוצה עוקבים רבים חייב לתת ערך, ובזמן האחרון (בעיקר מאז אשטון קוצ'ר) יש איזו תחושה שכולם עסוקים ב”למי יש יותר גדול”.
אבל זה בדיוק כמו שבלוג אישי בד”כ ימשוך פחות קוראים מאשר בלוג מקצועי שמתמקצע בתחום מסוים, אלא אם כן אתה גאון כתיבה והחיים שלך מאוד מעניינים (או שאתה גורם להם להישמע כאלה).
בכל אופן אני מסכימה איתך שיש גבול שצריך לשים לגבי כמות השיתוף. לפעמים אני קוראת טוויטים אינטימיים מידי וזה פשוט over-sharing.
15.05.2009 בשעה 20:43
אני לא חושבת שטוויטר חייב להיות בהכרח מקצועי. בקהילה הישראלית טוויטר באמת קיבל אופי מקצועי מאוד בגלל הקהילה הישראלית מצומצמת מאוד של אנשי מדיה חברתית/היי טק/סטארטאפיסטים, אבל זה לא מחייב. ברור שמי שרוצה עוקבים רבים חייב לתת ערך, ובזמן האחרון (בעיקר מאז אשטון קוצ'ר) יש איזו תחושה שכולם עסוקים ב”למי יש יותר גדול”.
אבל זה בדיוק כמו שבלוג אישי בד”כ ימשוך פחות קוראים מאשר בלוג מקצועי שמתמקצע בתחום מסוים, אלא אם כן אתה גאון כתיבה והחיים שלך מאוד מעניינים (או שאתה גורם להם להישמע כאלה).
בכל אופן אני מסכימה איתך שיש גבול שצריך לשים לגבי כמות השיתוף. לפעמים אני קוראת טוויטים אינטימיים מידי וזה פשוט over-sharing.