התעלול היחצ”ני של אשטון קוצ’ר ו-CNN
קו פרשת המים בדרך להפיכת טוויטר למיינסטרים נחצה השבוע באירוח של השחקן אשטון קוצ’ר בתוכניתה של אופרה ווינפרי. כאשר אופרה מצייצת בשידור (או לפחות מנסה לצייץ) עם המקבוק אייר שלה, ברור לחלוטין שמשהו גדול קרה. קדמה לכך הצטרפות האופרה כחברה מן המניין לטוויטוספירה.
שלושה ענקים חברו יחד למסע יחסי הציבור של טוויטר: CNN, אשטון קוצ’ר ואופרה. השניים הראשונים במירוץ למיליון עוקבים בטוויטר והאחרונה שהעניקה למירוץ ולשירות גושפנקה רשמית ותהילת עולם.
שעות ספורות לפני ניצחונו ההיסטרי צייץ אשטון קוצ’ר: “היום אנו מחליטים אם אנו רוצים שומרי סף לחשיבה החברתית או דמוקרטיזציה של המדיה”. ולאחר מכן אמר בנאום הנצחון כי הישגו הוא “ההוכחה לכך שאדם בודד יכול להשמיע את קולו בעוצמה זהה לזו של חברת מדיה”.
קוצ’ר עשה שימוש מאוד נבון במדיום לקידום האינטרסים האישיים שלו (וגם ישבנה הכמעט חשוף של אשתו, דמי מור, עזר מאוד להשגת המטרה), אך דבריו הם כמובן שטויות גמורות, ולא משום שההשוואה בין שירות חדשות לסלבריטי הוליוודי היא חסרת משמעות אלא להפך – השניים מאוד דומים זה לזה. CNN בבעלות תאגיד הבידור טיים וורנר ואילו אשטון קוצ’ר הוא מותג הוליוודי, יציר כפיה של התעשיה.
גם במקרה של סוזן בויל התקשורת היא שהכתירה את הגיבורה העממית שלה, אך בעוד בויל זכתה ביושר ב-140 תווים של תהילה, קוצ’ר היה מותג גם לפני כן.
איזה סיכוי יש למצייץ מן השורה להגיע למיליון עוקבים? עובדה היא שהמצייצים המובילים הם אשטון קוצ’ר, CNN, בריטני ספירס, אלן דג’נרס, טוויטר, ברק אובמה, ג’ון מאייר, ג’ימי פאלון, לאנס ארמסטרונג, ניו יורק טיימס, פרז הילטון. כולם סלבריטאים.
לא מדובר בסיפור הרואי של אזרח קטן המנצח תאגיד גדול אלא בקמפיין פרסומי מתוכנן מראש שנועד לקדם את קוצ’ר, CNN וטוויטר.
מתוכנן? כן. אתמול התברר כי המירוץ של קוצ’ר למיליון העוקבים לווה בקמפיין של 1,133 שלטי חוצות, “תרומה” של Lamar, חברת שילוט החוצות השלישית בגודלה בארה”ב. החברה טענה כי באמצעות קמפיין הפרו בונו היא ביקשה לסייע לתוכניתו של קוצ’ר לתרום 10,000 רשתות לארגון הצדקה Malaria No More אם יזכה. זו מטרה יפה, אך רק תינוקות יאמינו שאין כאן מניעים נסתרים.
נוסיף לכך את העובדה כי ככל שהתקרבו שני המתמודדים לרף מיליון העוקבים נוטרלה האפשרות של עוקבים להסיר עצמם ממעקב אחר CNN או קוצ’ר. באג מסתורי או חבלה מכוונת שנועדה שביקשה להבטיח שהאירוחים המתוכננים מראש של קוצ’ר – הן אצל לארי קינג ב-CNN והן אצל אופרה – לא ייפגעו.
אז מה היה לנו כאן? קמפיין מתוזמר, מושקע ומכוון שנועד להפוך מותגים ותאגידים מוכרים וחזקים למוכרים וחזקים אף יותר. המרוויחים הגדולים מהמהלך הם CNN, קוצ’ר, אופרה ווינפרי וטוויטר – החברה, לא המשתמשים. זו לא שעתה הגדולה של Web 2.0 – להפך, אולי רגע ההתפכחות הגדול מאשליותיה. הכלים החברתיים מספקים לגולשים רמקול קטן להשמיע את קולם, אך במקביל מספקים לתאגידים במגבר ענק.
בהזדמנות זו אכריז על התחלת המירוץ שלי להשגת 3,002 עוקבים. למה? כדי להשיג 3,002 עוקבים כמובן. אז הנה הטוויטר שלי. צרפו צרפו, מי יודע, אולי יזמינו אותי לליאור שליין. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
18.04.2009 בשעה 5:01
כל זה בשביל להגיע לליאור שליין?.
לדעתי, אם תלמד לנגן על טרומבון דרך האף זה יהיה יותר קל..
אני מסכים חלקית עם מה שכתבת, אבל זה עניין של תהליך.
האנושות עוברת אבולוציה של “שיטוח הסלבריטאות”.
בעוד 10 שנים כבר לא יהיו 1,000 סלבריטאים עם מליוני מעריצים, אלא עשרות (או מאות) אלפי סלבריטאים עם אלפי מעריצים לכל אחד מהם.
קח את ג'וליאן סמית' למשל
http://www.facebook.com/pages/Julian-Smith/5587...
זה הבחור שעשה את “25 דברים שאני שונא בפייסבוק”
אז נכון שגם הוא הוזמן לתוכניות אירוח, וקיבל את הבאז המיינסטרימי שלו, אבל הכל התחיל מתוכן גולשים מוצלח שהוא הפיק.
כל סטטוס שלו מלווה ב50 עד 200 אינטרקציות (לייק ותגובות), וכשהוא משתף וידיאו, הוא מגיע תוך שבועיים עד שלושה ל10,000 עד 30,000 צפיות.
אלו לא צפיות 'ויראליות', אלא צפיות קהילתיות, ויש הבדל מאוד מאוד מהותי בניהן.
כמו שכתבת בהתחלה, אני חושב שהמדיה הופכת את כלי הווב 2.0 לאט לאט ללגיטימים יותר ויותר. “התפקיד” של המדיה הוא לא לייצר עולם 2.0 מוצלח יותר, אלא רק להפוך את העולם הזה למקובל יותר בעולם המיינסטרים – כל השאר, זאת כבר עבודה שלנו
18.04.2009 בשעה 8:53
אין כמעט בלוגר לענייני רשת שלא כותב באופן כפייתי על טוויטר. אולי הטוויטר מוציא את מרצע הצורך-בפרסום-ותשומת לב משקם של הבלוגרים.
היום הקולקטיב פירסם כמה לינקים מעניינים בנושא. בראשם הכתבה הזו מסלייט: http://www.slate.com/id/2215829/pagenum/2
לא בול מה שאני חושב, כי חסרה כאן תובנה ביקורתית על אישיותם הנרקסיסטית של אלו שכן בוחרים להשתמש בטוויטר, אבל מספיק קרוב.
19.04.2009 בשעה 0:25
נראה לי שגם כמה מהבלוגרים הכי נקראים בעברית הם עיתונאים, שיש להם כבר במה או יכולים לסדר לעצמם אחת בקלות. זה מחזק את הטענה על חיזוק של החזקים על ידי ווב 2.
חוץ מזה, עכשיו אני עוקבת אחריך בטוויטר. מעולם לא עקבתי בטוויטר אחרי אף אחד, אבל ביקשת יפה…
19.04.2009 בשעה 1:00
ארד, אני מסכים שיש כאן עניין של חיברות ואבולוציה. אפרת, אני מודה לך מקרב לב(:
יוסי, ההגיון שלך קצת לא ברור לי. האם לכתוב על טוויטר בבלוג הוא ביטוי לתשומת לב או להשתמש בטוויטר? כל שבעה מיליון משתמשי טוויטר הם נרקסיסטים? ומה לגבי 160 מיליון משתמשי פייסבוק? ובקרוב שאר העולם? נשמע לי כמו מגפה קשה.(:
19.04.2009 בשעה 1:17
הסיבה שניטרלו את האפשרות להסיר ממעקב היא שהיה פרס לעוקב המיליון ורצו למנוע מאנשים לשחק עם הצטרפות והסרה כדי לזכות בזה.
19.04.2009 בשעה 7:06
גל, אתה בטח מתכוון ל175 מליון משתמשים מדווחים (וגדילה של 75,000 משתמשים ביום)
יוסי, אני מסכים עם גל, אנשים רוצים לשתף, וככל שישתפו יותר ככה יקבלו יותר פידבקים, מה שיעלה את הביטחון העצמי שלהם. לא יודע אם אפשר לקרוא לזה נרקיסיזם..
19.04.2009 בשעה 11:35
מגה רעיון בול מה שאני חושב
חחחח
ממש מגה בול
22.04.2009 בשעה 19:39
הטיעון שלי היה כזה: בלוגרים תמיד נחשדו בכך שהם אנשים שזקוקים לתשומת לב במידה מוגזמת. אבל כמו בחיים עצמם, הרבה בלוגרים גילו שהם לא יכולים סתם לכתוב על עצמם ולמשוך את כל תשומת הלב שהם רוצים. אז נהיו בלוגים מקצועים ומצוינים, למשל זה.
אבל המשיכה של בלוגרים לטוויטר מוציאה את המרצע מהשק: הכל באמת היה קשור לתשומת לב.
אסביר בעוד דרך: גל מור לא יכול לכתוב קבל עם ועדה: תאהבו אותי, תקראו אותי, תאהבו אותי. אז הוא מייצר תוכן מצוין, ואנשים נהנים לקרוא אותו, והוא מרגיש: אוהבים אותי, קוראים אותי, אוהבים אותי. וברגע שמגיע טוויטר שמאפשר לו לבדוק מי בדיוק עוקב אחריו, ומראה פוטנציאל של משיכת עוקבים רבים עוד יותר, אתה מתלהב מטוויטר כי הוא מבטיח לך עוד תשומת לב.
אתה בעצמך כותב בפוסט הבא שאחד היתרונות של טוויטר הוא שיותר קל לצבור עוקבים, כלומר מעניקי תשומת לב.
ובאשר לשאלתך לגבי פייסבוק, התשובה היא ועוד איך: 160 מיליון פייסבוק, ועוד כמה מיליארדים מחוץ לפייסבוק מתים לתשומת לב כל הזמן. מעטים מאתנו לא אוהבים ורוצים תשומת לב.
אז מה הביקורת שלי? האם יש משהו רע בלרצות תשומת לב? לדעתי כולם רוצים תשומת לב והשאלה היא המידה. זו הרי עמדה ברורה ומובנית מאליה שאולי יהיה לך קל יותר להסכים איתה בעזרת דוגמה מחוץ לאינטרנט. רבים יסכימו איתי, ואולי גם אתה, שעדיפים הילדים היותר ביישנים וצנועים בגן, על-פני הילדים חולי תשומת הלב שרוצים להופיע בפרסומות לשוקו ועושים הצגות להוריהם השכם והערב. שעדיפים הילדים שנהנים לבנות מגדלי קוביות בינם לבין עצמם, על פני הילדים שמרגישים צורך לעשות רעש ולשיר ולרקוד מול מבוגרים מתמוגגים.
אבהיר את הטיעון שלי עוד: פייסבוק, טוויטר, בלוגים הם דרכים מפתות להתמקד בתשומת לב. כמה אנשים קוראים אותי, כמה אנשים חברים שלי, כמה אנשים עוקבים אחריי. אלו משעולים מפתים ומסוכנים להתמקדות-יתר בחיבה של אנשים כלפיך. מה הנזק בהתמקדות רבה בחיבה של אנשים כלפיך? זה הופך אותך ליותר נוירוטי, ליותר נסמך על בני-אדם אחרים אבל בצורה שטחית למדי. זה פוגע בפיתוח עצמאות מחשבתית וערכית. זה פוגע ביכולת לפתח יחסים עמוקים עם בני-אדם, שמתבססים על יותר ממציאת חן. אני לא אומר שכל מי שהולך לפייסבוק נהיה אדם שטחי ואגוצנטרי. אני רק אומר שפייסבוק וטוויטר ובלוגים מסוכנים מבחינה פסיכולוגית, כי הם מקלים על האדם להידרדר להתמקדות מוגזמת בתשומת לב.
אבל, דווקא בגלל הפוסט הבא שלך ובגלל עוד כמה פוסטים שקראתי מסביב, אני מתחיל לחשוב שאולי אני מגזים או חד-צדדי מדי בשיפוט השלילי שלי את טוויטר. אני נזכר שבהתחלה חשבתי מחשבות דומות לגבי בלוגים. אבל כיום אני רווה הרבה ידע ועניין מבלוגים שמרוססים לרידר שלי. אני חושב שמעולם לא היו ידע והעמקה כל כך נגישים לי כמו היום, ושהרידר שלי ו-וויקיפדיה משכילים אותי בכמות אדירה של השכלה שכמעט אי-אפשר היה לדמיין בעבר. אז אולי אני עוד לא מבין את זה וגם טוויטר הוא מקור ידע והשכלה לא פחות משהוא כלי למשיכת תשומת לב. עד עכשיו עוד לא מצאתי שום דבר מעניין בטוויטר, אבל אולי זה ישתנה. אולי עוד אמצא הוגה משכיל ומעניין שמטווטר השכלה ב-140 תווים או פחות.
אולי כל זה נשמע קצת אליטיסטי ומנותק, או סתם כמו אדם קפוץ . אבל מילא, לא יזיק גם קול ירון לונדוני ארכאי שכזה בדיון. והרי לא באמת קוראים לי יוסי.
23.04.2009 בשעה 5:39
הטיעון שלי היה כזה: בלוגרים תמיד נחשדו בכך שהם אנשים שזקוקים לתשומת לב במידה מוגזמת. אבל כמו בחיים עצמם, הרבה בלוגרים גילו שהם לא יכולים סתם לכתוב על עצמם ולמשוך את כל תשומת הלב שהם רוצים. אז נהיו בלוגים מקצועים ומצוינים, למשל זה.
אבל המשיכה של בלוגרים לטוויטר מוציאה את המרצע מהשק: הכל באמת היה קשור לתשומת לב.
אסביר בעוד דרך: גל מור לא יכול לכתוב קבל עם ועדה: תאהבו אותי, תקראו אותי, תאהבו אותי. אז הוא מייצר תוכן מצוין, ואנשים נהנים לקרוא אותו, והוא מרגיש: אוהבים אותי, קוראים אותי, אוהבים אותי. וברגע שמגיע טוויטר שמאפשר לו לבדוק מי בדיוק עוקב אחריו, ומראה פוטנציאל של משיכת עוקבים רבים עוד יותר, אתה מתלהב מטוויטר כי הוא מבטיח לך עוד תשומת לב.
אתה בעצמך כותב בפוסט הבא שאחד היתרונות של טוויטר הוא שיותר קל לצבור עוקבים, כלומר מעניקי תשומת לב.
ובאשר לשאלתך לגבי פייסבוק, התשובה היא ועוד איך: 160 מיליון פייסבוק, ועוד כמה מיליארדים מחוץ לפייסבוק מתים לתשומת לב כל הזמן. מעטים מאתנו לא אוהבים ורוצים תשומת לב.
אז מה הביקורת שלי? האם יש משהו רע בלרצות תשומת לב? לדעתי כולם רוצים תשומת לב והשאלה היא המידה. זו הרי עמדה ברורה ומובנית מאליה שאולי יהיה לך קל יותר להסכים איתה בעזרת דוגמה מחוץ לאינטרנט. רבים יסכימו איתי, ואולי גם אתה, שעדיפים הילדים היותר ביישנים וצנועים בגן, על-פני הילדים חולי תשומת הלב שרוצים להופיע בפרסומות לשוקו ועושים הצגות להוריהם השכם והערב. שעדיפים הילדים שנהנים לבנות מגדלי קוביות בינם לבין עצמם, על פני הילדים שמרגישים צורך לעשות רעש ולשיר ולרקוד מול מבוגרים מתמוגגים.
אבהיר את הטיעון שלי עוד: פייסבוק, טוויטר, בלוגים הם דרכים מפתות להתמקד בתשומת לב. כמה אנשים קוראים אותי, כמה אנשים חברים שלי, כמה אנשים עוקבים אחריי. אלו משעולים מפתים ומסוכנים להתמקדות-יתר בחיבה של אנשים כלפיך. מה הנזק בהתמקדות רבה בחיבה של אנשים כלפיך? זה הופך אותך ליותר נוירוטי, ליותר נסמך על בני-אדם אחרים אבל בצורה שטחית למדי. זה פוגע בפיתוח עצמאות מחשבתית וערכית. זה פוגע ביכולת לפתח יחסים עמוקים עם בני-אדם, שמתבססים על יותר ממציאת חן. אני לא אומר שכל מי שהולך לפייסבוק נהיה אדם שטחי ואגוצנטרי. אני רק אומר שפייסבוק וטוויטר ובלוגים מסוכנים מבחינה פסיכולוגית, כי הם מקלים על האדם להידרדר להתמקדות מוגזמת בתשומת לב.
אבל, דווקא בגלל הפוסט הבא שלך ובגלל עוד כמה פוסטים שקראתי מסביב, אני מתחיל לחשוב שאולי אני מגזים או חד-צדדי מדי בשיפוט השלילי שלי את טוויטר. אני נזכר שבהתחלה חשבתי מחשבות דומות לגבי בלוגים. אבל כיום אני רווה הרבה ידע ועניין מבלוגים שמרוססים לרידר שלי. אני חושב שמעולם לא היו ידע והעמקה כל כך נגישים לי כמו היום, ושהרידר שלי ו-וויקיפדיה משכילים אותי בכמות אדירה של השכלה שכמעט אי-אפשר היה לדמיין בעבר. אז אולי אני עוד לא מבין את זה וגם טוויטר הוא מקור ידע והשכלה לא פחות משהוא כלי למשיכת תשומת לב. עד עכשיו עוד לא מצאתי שום דבר מעניין בטוויטר, אבל אולי זה ישתנה. אולי עוד אמצא הוגה משכיל ומעניין שמטווטר השכלה ב-140 תווים או פחות.
אולי כל זה נשמע קצת אליטיסטי ומנותק, או סתם כמו אדם קפוץ . אבל מילא, לא יזיק גם קול ירון לונדוני ארכאי שכזה בדיון. והרי לא באמת קוראים לי יוסי.
26.04.2009 בשעה 23:48
[...] איכות, לא כמות. בניגוד לרושם המתקבל מהקמפיין של אשטון קוצ’ר ו-CNN, מספר העוקבים אינו הנתון החשוב אלא איכותם. אז יש לכם [...]
22.05.2009 בשעה 12:21
[...] 3. היו פעילים, המטרה היא להתבלט – ככל שתהיו פעילים יותר כך תמשכו יותר תשומת לב. השתדלו להגיב לטוויטים של האנשים אחריהם אתם עוקבים (reply) וליצור שיחה, כי אם הם יענו לכם – אתם תחשפו גם לאנשים שעוקבים אחריהם. דרך נוספת היא פשוט לשאול ישירות שאלה את כל העוקבים שלכם, אם מישהו עונה, כל רשימת העוקבים שלו תחשף לשם שלכם וזה עשוי למשוך עוד עוקבים אחריכם. רוצים להיחשף ללמעלה ממליון איש? נסו ליצור שיחה עם אשטון קוצ’ר [...]
30.10.2009 בשעה 14:28
[...] לא הטכנולוגיה – היא גאונה בשיווק דיגיטלי, עוד לפני התחרות המבושלת בין CNN לקוצ’ר. ה-Lists הן גורם שימשוך משתמשים – לא רק חדשים אלא גם כאלה [...]
23.11.2009 בשעה 16:44
[...] החדשות היא אולי המוכרת ביותר, ועזרה לטוויטר להגיע למיינסטרים (גם אופרה, אשטון ו-CNN עזרו, לאו דווקא בצורה חיובית). מה [...]