אוהבים את החיים? תשאבו אבק

בשכונה הרמת גנית הוותיקה בה אני שוכר נוהגים להאזין לרדיו בצהרי שבת. מחלונות הבתים בוקעת תזמורת מעורבבת של צלילים ודיבורים מתדרים שונים. הרגל מקסים אך הולך ונעלם, מהסוג שרק מי שגדל על רדיו כמוני עוד מתרפק עליו ויצטער על לכתו.

ולא רק גלי הרדיו. גם טרטורי הטלוויזיה נשמעים. ורק לאינטרנט אין קול, לפחות לא מובחן. בבניין שלי דרים יחד צרכני תקשורת שונים – רדיו, טלוויזיה ורשתות אלחוטיות ביתיות – המתקיימות יחד על אף שכל אחת מהן ידעה תור זהב בדור אחר. הרדיו (אם להתייחס לאמריקה, ערש התקשורת האלקטרונית) משנות ה-20 ועד ל-60, הטלוויזיה משנות ה-60 ועד תחילת המאה ה-21 והאינטרנט עכשיו.

בחלק מהדירות האדישות לגלי האתר (אותו מונח שגוי וחביב לתיאור גלי הרדיו) ואין צופים בהן בטלוויזיה (ברור שאפשר ליהנות מכל האמצעים יחד – החלוקה היא רק לשם הדוגמה) שולטים אתרי האינטרנט בזמנם הפנוי של הדיירים. אך גם במדיום הזהב הנוכחי אפשר להבחין בכמה שכבות ארכיאולוגיות.

אם הסטטיסטיקה לא תכזיב, הרי שרוב גולשי הבניין שלי משוטטים באתרים ורק אני לבדי מצייץ בטוויטר אך לא לאורך זמן (המעבר האבולוציוני מאתרים לשירותים). ללמדנו שקצב השינויים הואץ: עשור באינטרנט שקול ל-50 שנות קידמה בשנים שקדמו לו. עכשיו יותר מתמיד חייבים להיות קשובים לתמורות. האדמה רועדת. החיים משתנים מהר. אם לא תעלו לרכבת ההרים הזו עכשיו, תמצאו את עצמכם על הכורסה מאזינים ליומן השבוע ברדיו. נוסטלגיה זה עוד מושג שסובל מהערכת יתר. מה, לא?

אם מתבוננים היטב, רואים שקצב החיים המואץ גורם להתיישנות מהירה של עולם הדימויים על ברכיו הצולעות גדלנו. מה למשל? “טעם החיים” של קוקה קולה לא היה עולה בכלל בשלב הקריאטיב היום. מסר כזו היה מוקע כציני מדי, טיפשי, מעליב כמעט. זה טעם החיים שלכם? משקה מוגז שאוכל בשיניים? ובכל זאת ממשיכים להגיר בפנינו אותו מזון לעוס. לכבוד החג קניתי שואב אבק של המילטון ועל האריזה הוטבע הסלוגן Experience Life. מי לעזאזל חווה את החיים בשאיבת אבק? רעיון כה מוזר לא תמצאו אפילו בכתות הכי מטורפות.

האזרח הקטן היה פעם כינוי מתנשא ששימש את כלי התקשורת להתעניין מדי פעם במחשבותיו של האיש מהרחוב (ותמיד הם מראיינים עילגים ונבובים). היום האזרח כבר גדול אך פעולות התקשורת שלו באות במנות קטנות – כותרות חדשות, אימייל, RSS, עדכוני סטטוס בפייסבוק וטוויטר. התקשורת שלנו היא בגובה העיניים, קטנה כמו החיים, בעוד המסרים הפרסומיים נותרו גדולים מהחיים. יש ביניהם פער לא סביר.

הפקק המזדחל בדרך לסדר בצפון איפשר לי להתעכב על שלט הענק שנתלה על בניין סלקום בנתניה “המשפחה הגדולה בישראל”. אם יש משהו שהמשבר האחרון מלמד, הוא שהאמון בין הפרט לתאגיד הולך ומתרופף. החוזה בינינו זמני, אינטרסנטי, מבוסס על ניצול הדדי. “משפחה” לא מפטרת אותך לאחר שהתאגיד צופה ירידה בהכנסות ברבעון הקרוב. סלקום, אתם לא משפחה. קשה לי להאמין שבולשיט מזנה שפה כזה מציק רק לי ולקומץ נודניקים.

אז מה לגבי “קוקה קולה – כי מים משעממים בפה”, “המילטון – לא משאירים פירור למתחרים” ו”סלקום – משתדלים יותר מהמתחרות לעצבן אותך פחות”? אולי בקרוב. >

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900