אם אתה בא להגיד שהיום יש מאה אתרים חינמיים בסגנון יו-טיוב, שכולם מנסים להתפרנס מפרסומות, ובעוד שנתיים או שלוש אולי יישארו רק שלושה או חמישה אתרים חינמיים כאלה, אז זה בסדר, אבל זה פחות או יותר ברור לכולם (גם לאתרים האלה עצמם, שכנראה מקווים שהם יהיו בין ה-3-5 שישרדו). הנקודה היא שזה לא אומר כלום על המודל של מתן שירותים אינטרנטיים בחינם תמורת צפייה בפרסומות, ואין כאן אפילו משהו ייחודי לאינטרנט. זה רק אומר, שכמו בכל תחום, יש גודל שוק מסויים, והוא יכול להכיל רק X אתרים בנישה מסוימת, ולא 100X.

כשקונים תוכנה מאדובי או מיקרוסופט משלמים גם על הרבה דברים שלא צריכים. לדוגמה: על כל עלויות השיווק שלה. ליתר דיוק: אתה משלם עכשיו על פיתוח הגרסה החדשה.

אותי כצרכן מעניין לשלם רק על דבר אחד: תמיכה. ועם תוכנה קניינית יש גוף אחד עם שליטה בלעדית על התמיכה. העלויות: בהתאם. שלא לדבר על זה שאין לי אפשרות לבדוק כל מיני דברים בסיסיים עם דרך עבודת התוכנה ולהתאים אותה למערכת שלי. לכן אני משתדל להתרחק מתוכנה קניינית. מבחינתי בעיית הרשיון שלה יוצרת אח”כ הרבה בעיות שימוש ואני לא רוצה להכניס את הראש הבריא שלי למיטה החולה הזו.

מי משלם? “המשתמשים”. עבור אופן־אופיס ולינוקס עם המוני המשתמשים זה עובד לא רע. משתמשים שצריכים פיתוח של תכונה חדשה משלמים עליה. משתמשים משלמים על תמיכה ומי שמספק תמיכה גם פותר בהזדמנות כל מיני בעיות בתוכנה ומעלה את התיקונים למעלה.

בפועל יש כאן הפרדה בין אספקת התוכנה עצמה לבין שירות התמיכה. התוצאה: תחרות הרבה יותר בריאה על שירותי התמיכה. אז נכון ש”מישהו אחר משלם על הארוחה”, אבל זה בינתיים עובד לא רע. בפועל דווקא מכירת תוכנה בקופסאות היא עולם הולך ונעלם.

ולסיום: הרהור של מישהו על מודלי מימון אחרים לתוכנה:
http://journal.dedasys.com/2009/03/27/software-...