יש ארוחות חינם
אני קשיש מספיק כדי לזכור את הלך הרוחות ב-2001, אז דיברו על סוף ארוחות החינם ועל כך שהאינטרנט המוכר לנו, זה המבוסס על eyeballs, פשט את הרגל ובקרוב נאלץ לשלם על תכנים ושירותים. גם בתעשיה הקטנה שלנו היה מי שפינטז לגבות תשלום בכניסה (תארו לעצמכם את ynet עם קופת מרשרשים בכניסה) אך בפועל, למעט אתר mapa שסגר את שעריו ומאז נסוג מעט ממודל התשלום למעין מודל משולב ונדמה לי שהישגו העיקרי הוא הישרדותו – שום דבר מהתחזיות לא התממש.
האינטרנט ברובו הגדול הוא זירה חופשית של מידע, רעיונות ושירותים וכך גם יישאר הרבה לאחר שענני המשבר הנוכחי יגוזו. מי שרוצה להאחז בהיסטוריה יתנחם בכך שמשבר הדוט קום של תחילת שנות ה-2000 גרם לדילול חיובי של חברות וההכנסות הפרסום עלו מאז בקו יציב ועקבי.
קראתי אז את האבחנות המלומדות על כך שמודל הפרסום “שבור” (לא נכון), שאינו יכול לתמוך בכל הפנטזיות וההון שהושקעו בחברות הדוט קום (נכון) והמסקנה (השגויה) הייתה כי הצרכנים (אז עוד לא הפנימו שמדובר במשתמשים) ישלמו את המחיר. תהיתי אם כל המומחים דאז חיים באותה רשת בה אני משוטט והמסקנה הבלתי נמנעת הייתה כי אין להם מושג.
והנה היום המנגינה חוזרת במאמר המתורגם מאקונומיסט, הוורסיה העולמית ל”כלכליסט”, שיובל דרור גם התייחס אליו.
כתב האקונומיסט מצטט פיסקה מכתבה שפורסמה במגזין הכלכלי ב-2001 וטוען כי הדברים נשמעים עדכניים גם היום, מבלי להתייחס לעובדה כי התחזית דאז הופרכה והכיוון שהאינטרנט הלך אליו הוא שונה לחלוטין:
“בשנים האחרונות התרגלו הצרכנים ליהנות משירותים חינמיים מקוונים מכל הסוגים: חדשות, ציטוטי מניות, מוסיקה, אי-מייל ואפילו גישה מהירה לאינטרנט. כיום, לעומת זאת, חברות האינטרנט לא מופיעות יותר עם הכרזות על שירותים חינמיים נוספים, אלא עם הכרזות על פיטורים והודעות כי יתחילו כעת לגבות תשלום עבור אותם שירותים”.
את הכתבה סוגרת הנבואה הבאה, המופרכת במובנים כה רבים שקשה לי להחליט במה להתחיל:
“בסופו של דבר כל עסק זקוק להכנסות ונראה כי הפרסום לא יניב מספיק מהן. שירותים ותכנים הניתנים בחינם היו רעיון נאה, אך הלקח שצריך להפיק משתי בועות האינטרנט הוא שמישהו, מתישהו, יצטרך לשלם בסופו של דבר על הארוחה”
ננסה ניסוח אחר:
“בסופו של דבר כל עסק זקוק להכנסות ונראה כי יש לא מעט עסקים באינטרנט ללא מודל עסקי או מימון שיעניק להם אורך נשימה. שירותים ותכנים הניתנים בחינם הם רעיון נאה. הלקח שצריך להפיק משתי בועות האינטרנט הוא שהמשתמשים אינם מתכוונים לשלם ואם אין לכם דוד עשיר או כמה ג’ובות בצד, מוטב שתסגרו את הבאסטה כבר עכשיו”
או במילותיו של כריס אנדרסון, עורך Wired ומחבר “הזנב הארוך”, במכתב פתוח לאקונומיסט:
“ככתב טכנולוגיה של האקונומיסט בעבר, אני מבין את האטרקטיביות של הרעיון “פשט והגזם”. אך במקרה של המאמר שלכם “סוף עידן ארוחות החינם – שוב” הגזמתם בשניהם.
“ראשית, היכן ההוכחה לכך שהפרסום המקוון נכשל? המשבר האט את צמיחתו בוודאות (כמו כל ענף אחר), אך בניגוד לאחרים, הוא עדיין במגמה חיובית. התחזיות השליליות ביותר חוזות התכווצות של כמה אחוזים לעומת שנה שעברה. נתון זה עדיין טוב בהרבה לעומת פרסום מסורתי והוא אינו תומך בטענתכם על כך ש”סופו של המודל העסקי הפופולרי אך חסר זכות הקיום נראה בלתי נמנע”.
“שנית, המודל העסקי החינמי אינו מבוסס אך ורק על פרסום. המגמה הבולטת ביותר מאז המשבר היא צמיחתו של ה-freemium (שילוב של free ו-premium), בהם מוצרים ושירותים מוצעים בגירסה חינמית בסיסית וגירסת פרימיום בתשלום. פליקר ופליקר פרו, למשל. למעשה, כל אתרי המשחקים המקוונים ואפילו האתר שלכם מבוסס על המודל הזה.
“לבסוף, הבוז שלכם לרעיון התכנים בחינם הנתמכים בפרסום מתעלם מכך שהרעיון המטורף הזה הוא בן קרוב למאה שנים. זהו הבסיס לשידורי הרדיו והטלוויזיה המשודרים באוויר ואין ספור עסקים אחרים”.
חברה אחת שניסתה את ההצעה המבריקה של האקונומיסט מבעוד מועד היא מיקרוסופט, שהכריזה השבוע על סגירתה של האנציקלופדיה המקוונת Encarta. ואולי זו המסקנה הסבירה יותר: החינם תמיד ינצח. אם אתם הבעלים הגאים של שירות שהפך ללהיט עולמי כמו טוויטר, אל תעזו להקשיב לעצות של עיתונים כלכליים מובילים. נכון, תוכלו לצאת עם שירות חשבונות פרימיום, אך את השירות הבסיסי השאירו חינם. המימון שגייסתם והאבולוציה של שוק הפרסום יבטיחו שבסופו של דבר אתם תהיו אלה שתצחקו אחרונים כל הדרך אל הבנק. הנה למשל, גוגל נכנסת לשוק הפרסום המבוסס על behavioral targeting. הפרסום המקוון יתאושש והוא יהיה מרושע, מדויק, פולשני ורווחי יותר מתמיד. חכו חכו. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
02.04.2009 בשעה 22:14
יש עוד עניין שאני אכתוב אותו כאן בקיצור ובאופן לא מפותח
על כל מי שמפסיק לתת שירות בחינם, יקום מישהו אחר שכן יספק אותו והמשתמשים ינדדו אליו
מה מציב את אספקת השירותים באינטרנט בתחום האגו חוץ מאשר בתחום הכלכלי.
אני רוצה שהם יבואו *אלי* כדי לקבל את השירות.
אני רוצה שהם יהיו המנויים *שלי* ויהיה להם נעים בסילו *שלי*.
02.04.2009 בשעה 23:21
אבל גל, כל המודל של
freemium
בעצם תומך בענין הזה של “אין חינם”. אני חושבת (בדיוק כתבתי על זה השבוע) שהם לא בדיוק טועים, אלא פספסו את הנקודה – יש ארוחות חינם כי מי שאוכל הוא לא תמיד זה שמשלם, אבל אין דבר כזה חינם כי בסופו של דבר, מישהו תמיד משלם.
הנקודה היא שלא בהכרח המשתמש בשרות משלם. הרי מישהו משלם עבור שרות החיפוש של גוגל – לא אני הלקוח המשתמש, אלא המפרסמים. הרי משהו משלם עבור התשתיות העצומות שיוטיוב דורש (רוחב פס וכו') במקרה זה – האח הגדול והעשיר, גוגל. הבעיה היא שעבור הרבה מהשרותים כרגע מי שמשלם הם קרנות ההשקעות, וזה מודל שלא יכול להחזיק לאורך זמן, אבל זו הבעיה שתפתר כשפרסום, מודלים של
premium
ושאר המודלים יתיצבו ויתפסו תאוצה.
02.04.2009 בשעה 23:27
אין ספק שאתרי החינם לא יעלמו – וטוב שכך!
אבל מי שחושב שכל האתרים שנמצאים פה היום ומציעים הצעות מאממות ללא שום מודל עסקי ראוי, ישרדו לתקופה ארוכה, משלה את עצמו.
החינם אולי ינצח ויש ארוחות חינם – אבל רק בקרב מי שידע לרשום הכנסות איכשהו, מאיפשהו, על בסיס משהו.
אני חושב לשזה מוטי התכוון בסוף האייטם כאשר אמר “אין ארוחות חינם” – אתה לא יכול גם לתת משהו בחינם, גם לבנות על מודל הכנסות שפשוט לא מספק את הסחורה וגם להיות בטוח שתוכל להמשיך כך לנצח כי איכשהו, במטה קסם, הכל יסתדר.
צ'טער, זה לא עובד.
הטיעון של כריס אנדרסון כי תכנים בחינם הנתמכים בפרסום הוא רעיון בן קרוב למאה שנה הוא טיעון נכון ומטופש בעת ובעונה אחת. הוא נכון עובדתית אבל הוא מטופש מכיוון שלפני מאה שנה אף אחד לא חשב שכל כך הרבה עסקים יתבססו על אותו המודל בדיוק – וזה מה שקורה עכשיו ולכן, כפי שכתבת (וכפי שטענתי) הוא פשוט לא יכול לתמוך בכל הפנטזיות וההון שהושקעו בו – בחברות הדוט.קום, ואני מוסיף – או בחברות הווב 2.0.
03.04.2009 בשעה 0:06
מחזק,
לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר
03.04.2009 בשעה 0:38
תשמע, ביום שפייסבוק, השירות שמחזיק אולי את כמות המידע ויכולת הפרסום הממוקד הגדולה בעולם, יצליח להיות רווחי, אני אאמין לך. עד אז, נראה לי שהשקעה במיזמי ווב 2.0 שכאלו היא הדרך הקלה ביותר לאבד כסף ומהר. אמנם המצב היום יותר טוב מב-2001 כיוון שהתוכן של רוב החברות האלו, שמיוצר ע”י הגולשים, הוא באמת חינם, אבל את הוצאות האחסון והתעבורה של כל החברות האלו הפרסום עדיין לא מצליח לכסות. נכון ששוק הפרסום הולך וגדל, אבל גם התחרות עליו הולכת וגדלה – ואם אפילו החברות שבראש הפירמידה לא מצליחות להיות רווחיות באמת (יודע מה, אפילו גוגל הגדולה לא מכניסה סכומי כסף שמצדיקים את שווי השוק שלה, שדומה לחברות שמכניסות פי עשר ויותר ממנה כמו מיקרוסופט ואינטל).
מצד שני, הלקוח נהיה מפונק יותר ויותר – לא מוכן לשלם, מעטים מוכנים לשלם על מנוי פרמיום, מתקין חוסמי פרסומות, לא מקליק על באנרים, דורש שישמרו על פרטיותו ועוזב כשהפרסום הופך לאגרסיבי מדי. מי שרוצה תוכן אייכותי, נטול פרסום אגרסיבי, ששומר על פרטיותו ומעמיד את המשתמש לפני המפרסם – ולא מזלזל בו כמו מנכ”ל פייסבוק היהיר שמתנשא על לקוחותיו (ובצדק מסויים, הם לא משלמים לו גרוש) – שישלם. אני לא בטוח שכל הפייסבוקים והטוויטרים מצדיקים תשלום. אבל קח לדוגמא את לאסט אף אם – כנראה הרדיו הטוב בעולם – נטול פרסומות, בהתאמה אישית, עם פונקציות חברתיות מוצלחות, קטלוג מוזיקלי מעולה ושפע פלאג-אינים וממשקים שמאפשרים לך לשמוע אותו דרך שפע של מכשירים. ייתרה מכך, מעבר לעלויות האיכסון והתעבורה, מדובר בשרות שמשלם בכסף אמיתי על כל שיר שאתה שומע דרכו (אפשר להתווכח על גובה התמלוגים ודרך חלוקתם, אבל שירות מסחרי שמתפרנס מיצירה של אמנים, ראוי שישלם תמלוגים לבעלי הזכויות). והנה מבקש השירות סכום חודשי לא גבוה ממשתמשיו – כמה שרבים מהם משלמים על ערוץ טלויזיה בודד או לחילופין מחצית מעלות כוס בירה – וקמה קול צעקה (אתה כתבת בוואי נט “להתראות, לאסט אף אם”). מה היה מודל עדיף? שהאתר ישמיע לך פרסומות בין השירים? שימכור את המידע האישי שלך למפרסמים? שיתקין תוכנות ריגול? נכון שלאתר יש משתמשי פרימיום, אבל מי שלא קנה מנוי פרמיום לאחר שנה כנראה שימשיך להיות מנוי חינמי לנצח – והמנויים האלו ימשיכו לעלות עוד ועוד כסף לחברה.
נכון שיש עוד שירותי מוזיקה בחינם, אבל אלו פועלים על גבול החוקיות (כמו ההייפ מאשין) או שצפויים להיכנס לאותם צרות שנמצא בהם לאסט אף אם כעת. מי שרוצה שירות חוקי, הוגן, נטול פרסומות ואיכותי – שישלם.
03.04.2009 בשעה 0:39
הדס, זו בדיוק הנקודה שלי. ברור שמישהו חייב לשלם. הרי ידוע שכסף לא גדל על עצים וכו'. אבל ההנחה הקלושה שעולה מהמאמר של האקונומיסט כאילו בסופו של דבר המשתמש הוא זה שייאלץ לשלם באופן גורף היא די מופרכת. גם לא סביר להניח שכתפיו של ה-premium שבתוך ה-freemium יישאו הכל. זה יהיה מודל משולב שרובו יתבסס על פרסום, חלקו הקטן ערך מוסף בתשלום ועוד הכנסות. יהיה גם דילול טבעי שחברות ששום מודל לא יצדיק את קיומן ולכן רבות ייסגרו כמו שיובל טען. שוק הפרסום המקוון עוד יהיה ענק. הוא צומח באופן עקבי לאורך שנים, אך הוא לא גדל מהר מספיק כדי לצמוח בכל התעשייה שצמחה כאן וכאמור גם לא יכול להצדיק כל רעיון מופרך.
03.04.2009 בשעה 3:23
אני חושב שהמאמר של אקונומיסט בסך הכל מבטא את האנרכיה של האינטרנט, שכאילו נועד להיות בלתי-נשלט ע”י אף אחד – ולבסוף נשלט ע”י תאגידים, רגולציות של מדינות (כמו סין, שטורחת לצנזר תכנים) ואפילו גורמים פליליים – שמשרתים אינטרסים רבים.
אני, באופן אישי, מאמין באמת ובתמים שבשביל לקבל מוצר איכותי, צריך לשלם. אין ארוחות גורמה שלא עולות כסף – אבל יש פלאפל ושווארמה שניתן להשיג חינם.
אם אתה מסתפק בשווארמה, פלאפל, עיתון 'ישראל היום', לינוקס, יוטיוב, אופן-אופיס ושאר תכנות קוד פתוח – תוכל לשרוד בג'ונגל הוירטואלי ואפילו ליהנות מזה. אם אתה מחפש אוכל גורמה איטלקי, סושי, עיתון 'הארץ', ויסטה (ויסטה זאת דוגמה רעה, אני יודע…), סרטים באיכות טובה, אופיס מקורי ותוכנות היצירה של אדובי – תיאלץ לשלם אדוני.
בין כך ובין כך – תהיה שבע, זה מה שבטוח
03.04.2009 בשעה 10:46
[...] כאן [...]
03.04.2009 בשעה 3:50
אף אחד לא חייב לשלם על כלום, בטח לא את הסכומים שהאיקונומיסט חושב שצריך לשלם. הרי כל התפיסה שהאיקונומיסט מביא זו תפיסה שאומרת שמישהו צריך להרוויח מאפליקציות רשת. לא סתם להרוויח, אלא להפוך למפלצות משוגעות שמדפיסות טריליונים, כמו גוגל. וזה יהיה קשה לעשות ברשת, בגלל אלף ואחת סיבות. אבל האיום שאם כל המפלצות מבוססות ההון סיכון יקרסו לנו מול העיניים זה באמת ישנה לנו, כאזרחי רשת, איזשהו משהו מהותי, זה בולשיט. אם טוויטר תיסגר מחר, כמה זמן ייקח לאחת מהמתחרות שלה לתפוס את מקומה? ואם לא אף אחת מהן, אז איזה אופן סורס שיחלק את עצמו ויבזר את עצמו, בדיוק כמו שוורדפרס עושים לבלוגים. אז יהיו רסיסי טוויטרים שיתחברו לטוויטר אחד גדול דרך רסס. ביג דיל. ופייסבוק, היום כשכל אחד יכול להתקין וורדפרס מולטי-יוזר, ולהלביש עליו באדי פרסס, אז מי באמת צריך את פייסבוק? הסיבה שפייסבוק נורא מצליח והאפליקציה שלו ואלידית, זה שכולם שם. אם הביזנס לא יחזיק, והאפליקציה תיסגר, תוך חצי שנה כולם יסתדרו במקום אחר. כמו שקרה עם הפי2פי, כמו שקורה עם כל דבר שכאילו לוקחים לנו. היתרון שהכסף נותן לחברות מבוססות כספי קרנות הוא בעיקר מהירות שיווק. אז נגיד שמחר יוחלט רשמית שאין כסף באפליקציות אינטרנט, למי אכפת?
03.04.2009 בשעה 4:28
צביקה – מה שאתה מדבר עליו הוא כמובן לא חינם. וורדפרס הוא אמנם חינמי, אבל מקום האיכסון והתעבורה שהוא גוזל הם לא. אם כל אחד היה משלם רק על האיחסון והתעבורה שהוא מיצר לשרות הוובי שלו, המצב היה טוב בהרבה. מצד שני, סרטון עם מיליוני צפיות ביוטיוב עשוי להיות מעמסה כלכלית לא קטנה לגולש התמים שהעלה אותו ל”רסיס יוטיוב” שהוא מאחסן אי שם.
03.04.2009 בשעה 6:43
לינוקס ושאר תוכנות חושיות אינן סתם “חינם זול”. תוכנות חופשיות הן תוכנות שמפותחות באופן כללי ע”י משתמשיהן.
כשקונים תוכנה מאדובי או מיקרוסופט משלמים גם על הרבה דברים שלא צריכים. לדוגמה: על כל עלויות השיווק שלה. ליתר דיוק: אתה משלם עכשיו על פיתוח הגרסה החדשה.
אותי כצרכן מעניין לשלם רק על דבר אחד: תמיכה. ועם תוכנה קניינית יש גוף אחד עם שליטה בלעדית על התמיכה. העלויות: בהתאם. שלא לדבר על זה שאין לי אפשרות לבדוק כל מיני דברים בסיסיים עם דרך עבודת התוכנה ולהתאים אותה למערכת שלי. לכן אני משתדל להתרחק מתוכנה קניינית. מבחינתי בעיית הרשיון שלה יוצרת אח”כ הרבה בעיות שימוש ואני לא רוצה להכניס את הראש הבריא שלי למיטה החולה הזו.
מי משלם? “המשתמשים”. עבור אופן־אופיס ולינוקס עם המוני המשתמשים זה עובד לא רע. משתמשים שצריכים פיתוח של תכונה חדשה משלמים עליה. משתמשים משלמים על תמיכה ומי שמספק תמיכה גם פותר בהזדמנות כל מיני בעיות בתוכנה ומעלה את התיקונים למעלה.
בפועל יש כאן הפרדה בין אספקת התוכנה עצמה לבין שירות התמיכה. התוצאה: תחרות הרבה יותר בריאה על שירותי התמיכה. אז נכון ש”מישהו אחר משלם על הארוחה”, אבל זה בינתיים עובד לא רע. בפועל דווקא מכירת תוכנה בקופסאות היא עולם הולך ונעלם.
ולסיום: הרהור של מישהו על מודלי מימון אחרים לתוכנה:
http://journal.dedasys.com/2009/03/27/software-...
03.04.2009 בשעה 7:14
יובל, אז מה הטיעון שלך, שיהיו גם אתרים – אולי אפילו הרבה אתרים – שלא יצליחו וייסגרו? זה די מובן מאיליו. השאלה הרלוונטית כאן היא האם אנחנו אכן הולכים לכיוון של שירותי אינטרנט בתשלום, כולל כאלה שהיום ניתנים לנו בחינם? הרי זה מה שמרתק או מסעיר בתחזית של האקונומיסט.
אם אתה בא להגיד שהיום יש מאה אתרים חינמיים בסגנון יו-טיוב, שכולם מנסים להתפרנס מפרסומות, ובעוד שנתיים או שלוש אולי יישארו רק שלושה או חמישה אתרים חינמיים כאלה, אז זה בסדר, אבל זה פחות או יותר ברור לכולם (גם לאתרים האלה עצמם, שכנראה מקווים שהם יהיו בין ה-3-5 שישרדו). הנקודה היא שזה לא אומר כלום על המודל של מתן שירותים אינטרנטיים בחינם תמורת צפייה בפרסומות, ואין כאן אפילו משהו ייחודי לאינטרנט. זה רק אומר, שכמו בכל תחום, יש גודל שוק מסויים, והוא יכול להכיל רק X אתרים בנישה מסוימת, ולא 100X.
03.04.2009 בשעה 14:38
It is not that the free will always win, it is that there always be someone that will be able to give the same service you give for free.
04.04.2009 בשעה 1:05
צביקה, אני ממש רחוקה מלחשוב ש”היום כשכל אחד יכול להתקין וורדפרס מולטי-יוזר, ולהלביש עליו באדי פרסס”.
04.04.2009 בשעה 10:30
ועדיין לא הבנתי מדוע אתה בונה כל כך על שוק הפרסום. כבר היום קיימים מיני סקריפטים שמנדפים באנרים ושאר הודעות פרסום ואף משפצרים את האתר לנוחיות המשתמש (מישהוא אמר ווינט אנהנסר?). נראה שתמיד יהיו מתכנתים שיספקו כלים להסרת תכנים כשם שתמיד תמצא הדרך לשתף קבצים, כך שהמודל עדיין רחוק מלהיות מושלם.
25.04.2009 בשעה 16:15
תמיד יהיו כאלו שינסו לנבא את העתיד על סמך דעה אישית צרת אופקים.
לפני מספר שנים לא האמנתי שאני אשתה מים מבקבוקים ולא מהברז, שתהיה לי קרחת ושאוכל להרוויח כסף מפרסומות של מישהו אחר.
25.04.2009 בשעה 16:19
משה אתה לא צודק בענין זה.
רוב הגולשים אינם מבינים בדיוק איך פועלות הפרסומות.
הם רגילים לפרסומות מהרדיו והTV
ולא מחפשים דרך טכנית להסיר אותם.
אנשים רוצים לראות פרסומות (אבל לא במינון הנוכחי)
26.04.2009 בשעה 2:15
תמיד יהיו כאלו שינסו לנבא את העתיד על סמך דעה אישית צרת אופקים.
לפני מספר שנים לא האמנתי שאני אשתה מים מבקבוקים ולא מהברז, שתהיה לי קרחת ושאוכל להרוויח כסף מפרסומות של מישהו אחר.
26.04.2009 בשעה 2:19
משה אתה לא צודק בענין זה.
רוב הגולשים אינם מבינים בדיוק איך פועלות הפרסומות.
הם רגילים לפרסומות מהרדיו והTV
ולא מחפשים דרך טכנית להסיר אותם.
אנשים רוצים לראות פרסומות (אבל לא במינון הנוכחי)