דמיינו את הטוקבקים בעולם הפיזי

“אתם נמצאים באירוע פומבי, נניח שמדובר בדיון על המלחמה בעיראק. הנואם המרכזי סיים כרגע את דבריו והתיישב. אדם מהקהל קם ממקומו ומכריז שהדובר מקשקש שטויות, אבל מה אפשר לצפות ממנו. האיש לא יודע כלום וזו שערורייה שהוא מקבל כסף על הקשקוש הזה.

“אדם שני מהקהל מסכים שהנאום היה זבל, אך הוא ממליץ למגיב הראשון לזחול בחזרה לחור ממנו יצא בגלל שהוא לא אמר שום דבר מעניין. אדם שלישי תוהה מדוע הנואם לא הזכיר את ישראל, בהתחשב בשמו היהודי.

“המגיב הראשון צועק עכשיו על המגיב השני, ומטיח בו עלבונות בגלל העלבון שהטיח בו. אישה קמה ומנסה להחזיר את הדיון למלחמה בעיראק אך לדבריה נכנסים שני אנשים נוספים מהקהל שתובעים לדעת למה לא מדברים על ישראל והפלסטינים. אדם שישי משווה את הנואם להיטלר ומתחיל לקרוא מאמר בן 1,500 מילים שקרא באיזה מקום לפני שש שנים”.

פתיח מוצלח לכתבה בגרדיאן על היוזמה לקוד אתי של אוריילי וויילס, המעתיק את הטוקבקים לעולם הפיזי. התיאור נשמע מוכר לכל מי שצבר קילומטרז’ באתרי החדשות הישראלים, אך המרחק בין ההתלהמות בתגובות לבין המציאות הפיזית אולי קטן יותר בישראל מאשר בבריטניה, בה עדיין מקובלים קודים מסוימים של נימוס והתנהגות תרבותית.

הכוונה היא לא לדיונים בגילדות מעונבות כמו עורכי דין או האקדמיה. ברחוב הישראלי נשמעות לעתים מילים בוטות מאוד, ואפשר להיזכר גם בכמה חילופי דברים קשים למדי בין חברי כנסת. אבל בכל זאת קיים פער בין טוקבקים אנונימיים לדוברים שיש להם שם ופנים.

אחד המאפיינים של האנונימיות המוחלטת – כלומר, כותב שמשתמש בכינוי חד פעמי על מנת להעלים את זהותו (להבדיל מגולש שמזדהה בשמו האמיתי או מגיב עם כינוי המזוהה איתו לאורך זמן) – היא אי נשיאה באחריות על הדברים שנכתבו (Accountability). אנונימיות מוחלטת משחררת את הרוע המוחלט אצל אנשים מסוימים.

בחסות אותה אנונימיות אנשים פחדנים כתבו עלי בעבר דברים איומים. בשנים הראשונות שלי ברשת כל תגובה כזו הייתה כמו אלפי סכינים קטנות שננעצות בבשר החי. אחר כך התרגלתי. היום אני מייחס לתגובה אנונימית משמיצה משקל סגולי אפסי – משהו שמזכיר ילדים פרחחים שדופקים לך על הדלת ובורחים.

לא כולם יכולים או צריכים לפתח חסינות דומה כלפי השמצות. אם יש סיבה לברך על המעבר לרשת מזוהה, בחסות הרשתות החברתיות והבלוגים (ולא בעזרת חוקים טיפשיים), היא הסיכוי לצמצם את גילויי הרוע הזה (יש דברים שעדיף לרסן אותם, חופש הביטוי יכול לסבול הכל, אבל אני לא).

בסוף הכתבה מסתתרת הצעה מעניינת, אפרופו הדיון המתחדש על הקוד האתי לבלוגרים, בהיבט טכנולוגי: לאמץ מערכת אחידה של דירוגים לתגובות של גולשים בבלוגים באתרים. גולשים. תגובות של גולשים שזכו לדירוג גבוה יפורסמו מיד ובראש התגובות, תגובות של מגיבים שזכו לניקוד נמוך ומגיבים שלא יזדהו לא יפורסמו או יחכו לאישור. ההצעה לא נשמעת מורכבת מדי ליישום. אפשר להשתמש בתשתית של OpenID לצורך היישום. >

תגיות: בלוגים, הטוקבקיסטים, חופש ביטוי, רשתות חברתיות, תרבות דיגיטלית