האם יש מקום לקוד אתי לבלוגרים?
טים אוריילי יזם ופירסם טיוטה לקוד אתי לכותבי בלוגים בשיתוף עם מייסד ויקיפדיה, ג’ימי ויילס. עיקרי הקוד הם:
אנחנו (הבלוגרים) נוטלים אחריות על המילים שלנו ועל התגובות שאנחנו מאשרים בבלוג.
לא נכתוב בבלוג מה שאנחנו לא מוכנים להגיד פנים-מול פנים.
ננסה לפתור בעיות באופן פרטי לפני שמפרסמים בבלוג.
אם אדם תוקף מישהו אחר ללא הצדקה, נפעל בנושא. נפנה אל התוקפן ונבקש ממנו לחדול מדבריו. אם אפשר להתייחס להערות כאל איומים נערב את רשויות אכיפת החוק.
לא נאשר תגובות עם כתובת מייל מזוייפת (אבל נרשה לפרסם תגובות בבלוג עם כינוי או OpenID ולא שם אמיתי).
נתעלם מטרולים (גולשים המפרסמים תגובות כדי להכעיס או להציק).
הצעה נוספת היא לשלב תג בנוסח “הכל הולך” להתריע בפני המבקרים על בלוגים בהם לא מונהגת צנזורה כלל ומותר לפרסם הכל.
גם בישראל נרשם ניסיון של ניסוח כללים לבלוגרים. בהצעה לקוד אתי שפורסמה בבלוג של אורי קציר מוזכרים סעיפים שחסרים בהצעה של וויילס ואוריילי, בהם הימנעות מהעתקות, חובת גילוי נאות לגבי גופים או אנשים אליהם מתייחס הכותב בכתיבתו וביחס לכל ניגוד עניינים אחר הכרוך בנושאים ובדמויות עליהן הוא כותב.
לא בטוח שכל הסעיפים האלה יעמדו במבחן המציאות. האם הסעיף הגורס כי בלוגרים “לא נכתוב בבלוג מה שאנחנו לא מוכנים להגיד פנים-מול פנים” מוצדק? יש אנשים שקל להם להתבטא בכתב ולהעלות דברים שלא היו מצליחים לומר פנים מול פנים, אם בגלל ביישנות, פערי גילאים או הבדלים ביכולות הביטוי.
ולמה להתחייב לנסות לפתור בעיות קודם כל באופן פרטי? לפעמים הפרסום הפומבי הוא הטיפול הטוב ביותר לבעיה מסוימת.
קוד אתי מגדיר מה ראוי ומה לא ראוי, בניגוד לחוק, המגדיר מה מותר ומה אסור. יסוד קוד אתי היא מטרה ראויה, אך שאלת המפתח היא ראויה למי ולמה. בלוג אינו אלא פלטפורמה לפרסום אישי המשמשת למטרות רבות ומגוונות. מה שראוי לפקצה מישראבלוג לא מתאים לבלוג של שלמור אבנון עמיחי ושונה מהאתיקה הרצוי לבלוג של עיתונאי, המחויב קודם כל לאתיקה המקצועית שלו.
ההצעה הכי מוצלחת של אוריילי וויילס היא לקבוע מערכת כללים שונה עבור קבוצות של בלוגרים. כל בלוגר יגדיר לאיזו קהילה הוא משתייך ויציין זאת בבלוגו באמצעות סמל גרפי מתאים. כל זאת באופן התנדבותי לחלוטין. מי שלא ירצה לקבל על עצמו קוד אתי בכלל יוכל לעשות זאת והמבקרים בבלוג יחליטו אם זה מקובל עליהם. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
12.04.2007 בשעה 21:22
למה להסתפק במועט?
כל בלוגר ייקח אחריות על הקטל בכבישים.
אם מישהו רוצח את ראש הממשלה, ניקח על עצמנו את תיק החקירה.
לא נרשה להגיב בלי לקבל חבילה עם שליח שבתוכה יושב דיסק און קי עם התגובה בקובץ PDF.
לקריאה נוספת.
12.04.2007 בשעה 22:53
בעצם אתה אומר שאורי קציר הקדים את טים אוריילי בכמעט שנה שלמה. עוד הישג בלתי נשכח לבלוגוספירה הישראלית.
12.04.2007 בשעה 23:03
[...] גל מור כתב שאוריילי פרסם את טיוטת הקוד האתי של כותבי הבלוגים. כמה דברים שאני צריך לומר: [...]
13.04.2007 בשעה 9:14
[...] בסימון תיבה זו אני מצהיר/ה כי קראתי את והפנמתי את הכתוב כאן, כאן, כאן, כאן וכאן (הרשימה עלולה עשויה להשתנות ללא הודעה מוקדמת). כמו-כן אני מצהיר/ה כי מובן לי שרק סימון התיבה מקנה לי את הזכות להמשיך לקרוא את הפוסט הזה. [...]
13.04.2007 בשעה 11:48
הטיימס מביא את דבריה של ליסה סטון, שניסחה את כללי ההתנהגות של קהילת הבלוגריות Blogher: “כל קהילה שלא מצהירה מראש על מה עושים בה, איך עושים את זה, ומי מוזמן לקחת חלק בקהילה, נמצאת בסכנה לגלות שזה יהיה קשה עד בלתי אפשרי לייצר כללים שעל-פיהם ניתן יהיה לכוון את הלך הרוח של הקהילה”. דברים אלה נאמרו ע”י סטון אף על פי שהיא אחת התומכות המעטות לרעיון של אוריילי. לדעתי זה יותר מכל מצביע על הסיכויים שהמיזם הזה יקבל צורה אמיתית ולא יתפוגג.
נראה שיוזמות לניסוח קוד אתי כמוהן כמו נעילת האורווה לאחר שהסוס ברח, שכן גם אורי קציר כתב את הפוסט הזה רק בעקבות המאורעות שזעזעו את הבלוגוספירה הישראלית באותה העת – התאבדותה של הבלוגרית מירב קנר, שהייתה ידועה בכינוי רפונזל.
אגב, בלוגר ישראלי נוסף (אם כי הוא כותב באנגלית) חשב על קוד אתי לבלוגרים כמה שבועות לפני שהלה הועלה בידי אוריילי. לבלוגר קוראים יהודה בלרינגר ואת הפוסט הזה ניתן לקרוא בכתובת הזאת:
http://jergames.blogspot.com/2007/03/blogger-code-of-ethics.html
13.04.2007 בשעה 17:11
בוריס, לא בכל יום מתאבד בלוגר ועוד מסיבות שחלקן קשורות בבלוגוספירה. כך שההתאבדות של רפונזל הייתה בהחלט טריגר ראוי. עד אז, כל המריבות בין הבלוגרים נראו כמו איזה משחק ילדים אידיוטי. אחר כך זה כבר נראה מסוכן.
ואם כבר מדברים, אז כנראה שהפרסום של קציר עשה משהו. עובדה שהטונים ירדו מאוד ושגם השיחות היותר קשות שמתנהלות היוםפ במרחב הזה הן רכות בהרבה מכפי שהיה לפני ההתאבדות והקוד. מה שהקוד שאורי קציר כתב עשה זה שהוא עורר שיח ברשת שהגביר את המודעות לבעיות שקשורות בהפרת כלי אתיקה. וזה, בפני עצמו, כבר תרומה ענקית.
13.04.2007 בשעה 17:21
אפי, ברכות על היוזמה, אך אני מאמין שככל שהיא תהיה שאפתנית יותר (כפי שהיא), הסיכוי לממשה יקטן. מציע לך לא לחכות עד שכל הבלוגרים יסכימו ביניהם. תגייס 4-5 אנשים שהעניין חשוב להם וישמשו גם מסגרת קבועה לקוד האתי (בהעדר כתובת לתלונות ומסגרת שתוכל לעדכן ולתקן את הקוד היוזמה תמות מהר. מה יעשה, למשל, לבלוגר שמצהיר על נכונות לאמץ את הקוד האתי ובפועל מצפצף עליו? ראה את הביקורת של עזי ברק ב-ynet, על אף שאני חושב שהוא פסימי מדי).
ביחד תחברו מערכת כללים קצרה וברורה שתהיה מודולרית ותאפשר לכל בלוגר לבחור מתוכה את הסעיפים המתאימים לו ולהצהיר על כך בבלוג במתכונת ה-CC. הסיכויים שהיוזמה תיכשל גבוהים, אך אם היא תצליח, זה יקרה “מלמטה”, באמצעות יוזמות נקודתיות של בלוגרים שיאמצו אותה ויסחפו אחריה אחרים.
13.04.2007 בשעה 20:42
תודה גל.
פתחתי את הרעיון כולו בכך שיש שתי ספקות שמלווה בלוגרים שמנסים לעשות משהו:
1. תחושת ה”מישהו כבר יעשה את זה”
2. תחושת ה”אין סיכוי לעשות את זה”.
ההקמה תתחלק ל4 חלקים:
1. הדיון על הצורה שבה יראה המסמך.(לשמחתי, נאמר כבר המון בנושא, ויש לי כבר סטוק של דיעות)
2. הדיון על התוכן. במה המסמך יעסוק. והסכמה יחסית על גרסא ראשונה.
3. בניית הפלטפורמה.(כמו של הפרויקט CC)
4. להמשיך ולעדכן את הגרסאות בעקבות פידבקים.
13.04.2007 בשעה 20:46
מה מטרתו של הקוד האתי? האם הוא מנסה לקבוע חוקים בעולם שאלה לא מתקיימים בו. האם הקוד האתי מנסה להכניס קצת סדר בתוך הכאוס המתוכנן של הרשת, האם בכלל יש מקום לאתיקה בוירטואליות ואם כן מדוע שדווקא הבלוגרים יהיו הראשונים שיאמצו אותו. לסיכום קוד אתי שלא צומח מהקהילה אין לו בסיס קיום. ראוי שכל קהילת בלוגרים תנסח לעצמה כללים שלפיהם תנסה לפעול, מכוח האינרציה יצא שכללים אלה יהיו דומים עד זהים ברוב הקהילות. סביר להניח כמו בחיים עצמם שמי לא יסכים עם הקוד, עדיין ימצא לעצמו קהילות הפועלות בניגוד לחוקים אלא.