ציפור קטנה לחשה לי

מושג חדש נולד – סטטוספירה (תודה לניב קלדרון שגילה לי את הביטוי) – ושוב מהדהדת השאלה אם הטוויטרים והפייסבוקים של העולם נוגסים באימייל. בהמשך למחקר של קבוצת נילסן אליו קישרתי באחד הפוסטים האחרונים עלה הנושא לדיון בפסטיבל SXSW באוסטין, טקסס.

לקריירה בעולם הפרסום - תואר B.A. בפרסום ותקשורת שיווקית

התשובה, אגב, היא כן, מאחר ומרבית התכתובות שניהלנו בעבר במייל אינן מוגדרות פרטיות אלא מידע לא מסווג שנולד מתוך רצון לשתף – בדיחות, סרטונים, תמונות משפחתיות, רטינות, שמחות, אירועים וכו’. במקום לשלוח את המידע הזה אנחנו משתפים אותו בסטטוספירה בידיעה שמי שיתעניין בו ייחשף אליו.

אריק שמידט, מנכ”ל גוגל, כינה לאחרונה את טוויטר “אימייל לעניים“. אולי הוא צודק, אך עצם העובדה שגורילה במשקל טון מתייחסת לזבוב מעידה על לחץ מסוים. עובדה, אפילו גוגל פתחה חשבון משלה בטוויטר. (והנה הטוויטר שלי, צרפו, צרפו, אם אתם כבר בשוונג).

הכתבה ב-BBC מזכירה את בעיית חוסר התאימות בין ה-lifestreams ואת הגן הנעול החד-כיווני של פייסבוק. למה, למשל, אפשר לעדכן בקלות את הסטטוס בפייסבוק דרך טוויטר ולא ההפך? למה אי אפשר לראות תגובות מטוויטר על דיונים בפייסבוק, למה אני לא נשאל אם ברצוני להוסיף גם לטוויטר חברים שהוספתי בפייסבוק?

פול בוצ’ייט, מייסד פרנדפיד מסר בפאנל הערכה שנשמעת מאוד הגיונית, גם על רקע העיצוב החדש של פייסבוק – פייסבוק, פרנדפיד וטוויטר כולם נעים לעבר אחידות. הגרף החברתי יהיה דומה בכל מקום בהבדלי ממשק וסינונים בין שירות לשירות.

זה לא בהכרח אומר שכולם יתחרו זה בזה ראש בראש כדי להיות או לחדול. ממש לא. זו מחשבה מעולם ישן – באינטרנט בהחלט יש מצב בו כולם מרוויחים. ממחקר חדש של Hitwise אודות היכן גולשים מיד לאחר Twitter.com ומתברר שהיעדים המובילים הם גוגל ופייסבוק.

ובכל זאת, אם לאחת מהשתיים יש סיבה לדאגה מהדימיון הגובר בין פייסבוק לטוויטר, הרי זו לאחרונה. טוויטר היא רק מערכת להפצת מסרים פומביים בעוד פייסבוק היא רשת חברתית כוללת. ההבדלים ביניהן לא באים לידי ביטוי רק במספר הגולשים אלא גם בזמן השהייה – כמעט שלוש שעות בחודש בפייסבוק בממוצע לעומת שמונה דקות בטוויטר.

אך העובדה כי טוויטר אינה רשת חברתית קלאסית מעניקה לה יתרון – הדיונים בה עניינים ומקצועיים יותר ולמשתמשים יש אינטרס לצבור כמה שיותר “עוקבים” – לאו דווקא חברים – כדי שקולם יישמע. במילים אחרות, זה טבעי לעקוב אחרי בריטני ספירס בטוויטר (קשר חד-כיווני) והרבה פחות הגיוני להפוך לחבר של הפוסטמה בפייסבוק.

בפייסבוק אמנם מצהירים על כוונה להסיר בקרוב את המגבלה של 5,000 החברים, אך שם עלולים לגלות שלדימיון יתר לטוויטר עלול להיות מחיר בדמות ויתור של החברים על מסרים אישיים ובלתי אמצעיים יותר. ככה זה כשבונים לך כביש מהיר מול החלון.

רבים שאלו אותי (בסדר, בסדר, אף אחד לא שאל) בעקבות הפוסט הקודם למה אני חושב שהממשק החדש של פייסבוק שולטטט. אני מודע לכך שיש לא מעט התנגדות לשינוי, אך בעיני הוא מוצלח בכל מובן, מהסיבה הפשוטה שהוא חושף יותר דיונים בדף העדכונים, מגביר את ההשתתפות ותורם ישיר לגידול בזמן השהייה באתר.

ירדן לוינסקי חושב שהפייסבוק החדש חושף את העובדה המצערת שהחיים של רובנו די משעממים. אני דווקא חושב ששעמום הוא העניין החדש ומוצא את עצמי לא מעט מול תמונות של אנשים שאני לא מכיר וקורא פה ושם על המסיבה שתבעיר את רדיו רוסקו בקרחנה אל השמיים (לא מוכן להתחייב על הניסוח המדויק) ומוצא עניין בכל אלה. אבל אני מבין בהחלט את הביקורת הלגיטימית הזו על מנת היתר של שיתופיות בחיינו. המילה המדויקת אולי אינה שעמום. הרשתות החברתיות מעלות על נס את השולי, האנקדוטלי, פכים קטנים מהחיים. זה לא חשוב אך לא משעמם. החיים עוברים מדיונים גדולים לאוסף של רגעים קטנים.

ג’ון סטיוארט נוגע בדיוק בנקודה זו בביקורתו על טוויטר. שווה צפייה.

>