רוצים שהכנרת תתמלא? תנו לנו ב"לייק"

אפתח בווידוי: אני לא רוצה שתעשו לי לייק. כלומר, אני רוצה, אבל אין טעם לבקש. לבקש לייק כי אני רוצה לייק זה עניין רקורסיבי שכזה, לולאה לא פתורה. למה שתעשו לי לייק? אה, כן, נזכרתי. אולי כי הפוסט הזה יעניין אתכם. אבל אם זה המצב, האם אני בכלל צריך לבקש? אתם כבר תתנו את הלייק ביוזמתכם.

לקריירה בעולם הפרסום - תואר B.A. בפרסום ותקשורת שיווקית

חמור מכך, ברור לי שבקשת לייק תרחיק אנשים חושבים, דעתנים, מודעים לעצמם, כאלה שאנחנו רוצים בהם כאן בחורימבה. כי הם לא אוהבים שאומרים להם איך לחשוב ומה לעשות. אז אולי אקשור בין הלייק לבין עניין שכולם יכולים להסכים איתו, למשל, הגשם. כולם רוצים שהכנרת תתמלא. אם אתם רוצים שהכנרת תתמלא, תעשו לייק לפוסט הזה!

גם בקשה כזו היא בעייתית. אמנם, בזכות הפופוליזם אקבל ים בלייקים, אבל זהו סוס פוני עם טריק אחד. בסופו של דבר אנשים יבינו שאין קשר בין לייק לפוסט לבין מצב הכנרת וימאסו בכך. התכלית היחידה של הלייק הוא לעודד הפצה של מאמר בפייסבוק. ככל שיותר אנשים יעשו לייק, כך יופץ הקישור לניוזפידים של אנשים שעשו לייק לדף ולחברים שלהם. הקריאה לפעולה “תנו לנו לייק” היא דרך מלאכותית לעורר אנשים לתגובה ולא מעידה על טיב התוכן עצמו והרלוונטיות שלו עבורם. חזרנו לנקודת ההתחלה.

מלקולם גלדוול טען לפני מספר חודשים במאמר דעה בניו יורקר שרשתות חברתיות אינן מסוגלות להפיל משטרים וחטף על הראש לאחר נפילת המשטרים בתוניס, מצרים ואוטוטו לוב. הוא הדף את הביקורת כשטען שנפילת המשטר המצרי בעת הזו היא מקרית ואיזכר דוגמאות לנפילת משטרים עוד לפני עידן הרשתות החברתיות.

גלדוול צדק במסקנתו אך טעה לכל אורך הדרך בנימוקיו, לדעתי. רשתות חברתיות אכן לא מפילות משטרים. אנשים מפילים משטרים, אך רשתות חברתיות מקלות עליהם להתארגן, להפיץ מידע מחוץ למדינה ולתוכה ומגבירות את הסולידריות בין אנשים מרוחקים הנאבקים למען מטרה משותפת.

הידיעה שיש הד למאבק, ואף קיימים אתרים כמו “ויקיליקס” שיחשפו שחיתות ואי סדרים במדינות היא קלף חשוב נגד דיכוי אזרחים שמדינות רבות חוטאות בו במידה זו או אחרת. הגפרור שהצית את המהפכה המצרית הוא רצח איש העסקים חאלד סעיד בידי כוחות הביטחון. פייסבוק וטוויטר אפשרו למתנגדי מובארק להפיץ את המידע במהירות יחד עם רגשי הזדהות וזעם, “כולנו חאלד סעיד“.

בניגוד למצרים, ישראל היא מדינה דמוקרטית ו”המהפכה” היחידה שנראית אפשרית כאן היא בקלפי. אין לי כוונה לטעון שרשתות חברתיות אינן ממלאות תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל והפצת מידע גם בארץ, אך כדאי להבדיל בין פופוליזם למחאה ציבורית. בניגוד לחורימבה הקטן והיומרה חסרת כיסוי שלי למלא את הכנרת, כלי תקשורת חזק ומשפיע כמו ynet יכול להעלות את המחאה הציבורית נגד מחירי הדלק על ראש סדר היום התקשורתי, אך אין לו השפעה מעשית על מחירי הדלק, שנקבעים על ידי מערכת כלכלית גלובלית סבוכה נשלטת בידי טייקונים ומעצמות הנפט. מסובך מדי להסביר, אז אולי תעשו לייק בכל זאת?

 

ההנעה לפעולה, במקרה הזה, קושרת בין המיאוס הציבורי ביחס למחירי הדלק לבין אהדה לכתבה. אך הכתבה עצמה שומרת על שפה עניינית וחסרת פניות לכאורה. אם כן, מי הוא “הדובר”, במקרה הזה? האם כלי התקשורת מעודד את הקוראים להביע דעה מסוימת? אם זו קריאה לטוקבקים, מדוע יש צורך בכתבה עצמה? למה לקיים עבודה עיתונאית?

עיתונים נתונים היום בהתבלטות לא פשוטה, בין טון דיווח רשמי לבין אימוץ שפת המדיה החברתית, שהיא אישית, בלתי פורמלית ומונעת מהרגש. אפשר להבין את הבלבול, אך חשוב לא לשכוח את הסיבה לשמם הם נועדו. כל אחד יכול לכתוב טוקבק. 

אם ynet בונה על מחאת הציבור, בדף הפייסבוק של משטרת ישראל משתמשים ב”לייק” לצורך טפיחה על השכם. “מגיע” להם לייק. אך שימו לב ששובל התגובות לעתים קצר באופן בולט ביחס למספר הלייקים. לייק הוא לעתים האנטיתזה לדיון. אם מבקשים את הלייק שלכם, על מה יש להתווכח? נותנים לייק או שעוברים הלאה.

הדיון, בניגוד ללייק, תורם תוכן עשיר לניוזפיד ומעורר “הדים” של שיחות בדף הפייסבוק ובניוזפיד של המגיבים. אך בשביל לעורר תגובות דרוש תוכן שמעניין אנשים ושייכתב בשפה אנושית. התחרות הקשה על תשומת לבם של החברים בניוזפיד מבליטה את העובדה שרוב התכנים המתפרסמים היום לא מעניינים מספיק או שאינם כתובים בצורה מעניינת, החל מהכותרת שאמורה למשוך את הגולש להקליק וכלה בפתיח ובניסוח. אך אלה דורשים שידוד מערכות, שינוי קונוונציות ארוכות שנים, יחס שונה לתכנים וחידודם. עד שזה יקרה, קל יותר לבקש מאנשים להביא בלייק. זה פתרון לטווח קצר ביותר.

תגיות: Facebook, Like, לייק, פייסבוק