של מי הרשת הזו לעזאזל

שני תהליכים סותרים לכאורה עוברים על האינטרנט: מיזוגים והתלכדויות (קונסולידציה) של גופי תקשורת גדולים, הנוגסים יותר ויותר מזמן הגלישה שלנו, ומנגד – פריחה של בלוגים, תכנים מבוססי גולשים ו-Web 2.0. אם להאמין להייפ, אוטוטו כל גולש יפעיל YouTube ו-MySpace אישי באמצעות אתרים כמו Ning.com והרשת תתבזר למיליוני נינגים קטנים המחוברים ביניהם באמצעות שרשרת RSS קסומה. חזון דמוקרטי יפה, שאינו מחובר למציאות.

הדו”ח השנתי על מצב מדיית החדשות לשנת 2007 מגלה כי מבין 20 אתרי החדשות הגדולים, 16 הם בבעלות מועדון 100 התאגידים הגדולים בארה”ב. אם זה מנחים, מספר אתרי החדשות בבעלות 10 החברות הגדולות בארה”ב ממשיך לצנוח: מ-32 אחוז ב-2004 ל-16 אחוז ב-2006. גם אתרי הווידאו המובילים הם בבעלות תאגידים. אתר הווידאו המוביל הוא דווקא MySpace בבעלות פוקס, הרשת החברתית המובילה, בהפרש ניכר מהמתחרות.

למה זה משנה? באתר של סדרת הרשת המצליחה Ask A Ninja נתקלתי במכתב של יוצרי הווידאו המקוון, קנט ניקולס ודאגלס סרין, על המהלך הבוטה של MySpace נגדם. השניים משתמשים בשירות של revver.com להפצת הווידאו, אתר המספק ליוצרים תגמול על יצירותיהם.

מה עשתה MySpace? חסמה את revver.com – כל משתמש באתר שמנסה להקליק את כתובת האתר מגלה כי היא נמחקה, והכל במטרה לאלץ את השניים להפיץ את הווידאו דרך הפלטפורמה של MySpace. המאבק למען רשת נייטרלית הוא חשוב ולחלוטין לא תיאורטי, אך “הבחורים הרעים” אינם רק חברות תשתית כמו AT&T שרוצות לגבות “פרוטקשן” מאתרי אינטרנט אלא גם אתרים גדולים וחזקים. בהקשר הזה, MySpace הוא אחד הגופים הנבזיים ביותר. >

תגיות: טכנופוליטיקה, רשתות חברתיות, תקשורת, תרבות דיגיטלית