חורים ברשת

הקפיטליזם הישן שם את האינדבידואליזם על ראש שמחתו. “חברה? אין דבר כזה”, אמרה מרגרט ת’אצ’ר, וכיוונה לכל שכל התנהגות חברתית היא תולדה של מעשי יחידים. והנה, בראשית שנות מלכותו של ברק “כן, אנחנו יכולים”, אובמה, נוצק איזה קולקטיביזם חדש ואמורפי. לא ברור עדיין מה אנחנו יכולים אך מסתמן שרק ערבות הדדית (ורצוי כזו שתציל כמה בנקים) תציל את העולם מהברוך החדש.

אם ג’ורג’ סורוס אומר שהמצב הכלכלי-פיננסי חמור כיום יותר מאשר במיתון הגדול של שנות השלושים – ואין סימן שאנחנו בכלל מתקרבים לתחתית – יש מצב שהוא יודע על מה הוא שח.

ערבות הדדית היא גם מודעות לתוצאות פעולותיך על אחרים והבנה לכך שאם במחיר רווחתך תפגע בהם, אתה עלול לגלות שלא הרווחת דבר. סבך הקשרים בין היחיד לחברה מבוסס על האיזון העדין שבין מה שרצוי למה שראוי ומי שינסה לגרוף את כל הקופה עלול לגלות שהממזרים שינו את הכללים. החברה חזרה ובגדול.

מי שחוותה את כוחה של החברה על בשרה היא פייסבוק, שפירסמה תנאי שימוש דרקוניים ונאלצה בכח המחאה לחזור לתנאי השימוש המקוריים שלה. כמה אירוני שזה קרה ליהלום של הרשתות החברתיות. וכמה יהירות וחוסר מודעות יש בפרסום מסמך כזה מבלי לנהל דיאלוג עם קהל היעד. פייסבוק למדה בדרך הקשה.

חברות מסוג חדש ינסו תמיד לאזן בין האינטרסים שלהן לאינטרסים של המשתמשים. חברות מסוג ישן ייאלצו להפסיק לזהות את האינטרסים של הצרכנים כאיום קיומי או שימותו. התהליכים האלה מתרחשים לאט אבל בטוח. חברות המוזיקה, למשל, הבינו רק לאחרונה כי הגשת תביעות נגד חובבי מוזיקה שמורידים שירים ללא רשות היא טעות.

בעידן של ערבות הדדית, כל מהלך שפוגע מהותית באינטרסים של המשתמשים הוא גול עצמי. אך כנראה שקשה ללמוד מניסיון של אחרים – חברות מסוימות יעשו את כל הטעויות האפשריות עד שיבינו. שיחת הרשת בימים האחרונים היא החלטת HULU לחסום את שידוריה ב-Boxee, תוכנת המדיה סנטר החברתית של סטארט אפ ישראלי מוצלח בשם זה. ב-HULU ידעו כי החסימה היא טעות ואף כתבו על כך באופן גלוי וכנה בבלוג, אך לא הייתה להם ברירה. החסימה היא על פי דרישה מפורשת של חברות הכבלים האמריקניות = ספקיות התכנים של HULU – שרואות ב-Boxee מתחרה שלהן במסך הטלוויזיה. הן רוצות להמשיך לספק תוכניות טלוויזיה בדמי מנוי ובראייתן, האפשרות לצפות בהן חינם חותרת תחת המודל העסקי שלהן.

בעוד הן צודקות במובן כלכלי צר ואולי ירוויחו כמה שנים של חסד בטקטיקות החסימה האלה, הסתננות המודל החינמי האינטרנטי למסך הטלוויזיה היא אות אזהרה עבורן. אי אפשר להציל מודל עסקי גווע באמצעות פגיעה באינטרסים של משתמשים. אם המודל העסקי שלכם לא רלוונטי, המציאו חדש ובינתיים, קפצו על העגלה ואל תנסו לתקוע מקלות בגלגלים.

יותר מדי דימויים? לא נורא. חברות הכבלים האמריקניות חשבו כמו חברות ישנות. כך גם משרד התקשורת, אם יחליט להטיל פיקוח על שידורים באינטרנט. ההחלטה לבחון אפשרות פיקוח כזו התקבלה בעקבות השקת Orange Time, אתר ה-VOD של אורנג’ וחששן של יס והוט מתחרות בדלת האחורית דרך האינטרנט.

החברות טוענות לתחרות לא הוגנת, שכן עליהן מוטלת רגולציה מחמירה, המחייבת אותן להשקיע מאות מיליוני שקלים בשנה בהפקות איכות ובהפקות מקור ישראליות – כתנאי לרישיון הפעולה שלהן. אך הפתרון אינו הרחבת הרגולציה אל האינטרנט אלא ההפך – צמצומה עד ביטולה בטלוויזיה. ואם זה נשמע מוגזם, תארו לכם הוראה כי עיתון או אתר אינטרנט יקדיש 15 אחוז מתכניו לנושאי פנים, חמישה אחוזים של “תכני איכות” ויקפיד על תרגום תכניו לערבית, רוסית ואמהרית. נשמע מופרך? לא בטלוויזיה.

אפשר כבר להרחיב את הטיעון: הדרך להתמודד עם תחרות אינה באמצעות פגיעה במשתמשים או במתחרות. בארה”ב מתנהל בימים אלה דיון על הדרכים להצלת תעשיית העיתונים הצוללת בקצב מהיר. ניק קאר טועה, קליי שירקי וג’ף ג’ארוויס צודקים. קאר סבור כי אחת הבעיות העיקריות היא עודף המקורות חדשותיים. אם חלק מהם ייסגרו, בתהליך של ברירה טבעית, הביקוש יגדל והשורדים יוכלו לגבות תשלום בעבור התכנים שלהם באינטרנט.

הטיעון של קאר פגום – תמיד יהיה מי שימלא את החלל שהשארת אחריך ברשת – אי אפשר לכפות על משתמשים מודל עסקי שאינו הוגן בעיניהם. אילו כל אתרי החדשות יחליטו מחר לסגור שעריהם למנויים משלמים בלבד הם עלולים לגלות שפייסבוק ו-MTV יהפכו בין ליל למקורות החדשות המובילים.

אם נכונה התיאוריה כי “החינם הוא מודל עסקי” אזי כל סוג של תוכן, אם חדשות, שירים או סרטים יופץ בעתיד באינטרנט חופשי מזכויות יוצרים קשיחות, קהילות חדשות יווצרו סביב הקישורים שהם מייצרים ומצדן יאפשרו מוניטיזציה. גם התיאוריה הזו לא נכונה תמיד ובכל מקרה. אחרת, ג’ארוויס היה מפיץ את ספרו האחרון בקוד פתוח ולא דורש תשלום עבורו. ולמה ג’ארוויס גובה כסף עבור תכניו? כי הוא יכול. הוא מספק תכנים ייחודיים מספיק וחסרי תחליף במידה ו”אנחנו”, המשתמשים, מאפשרים לו כחלק מהעסקה הלא רשמית בינינו. זה לגיטימי לחלוטין, כמו החלטת קורי דוקטורו להפיץ חינם את ספרו החדש Content. ואין עדיין נכון או לא נכון באופן מובהק.

תכנים אולי רוצים להיות חינמיים, אך לא תמיד ולא בכל מחיר. מאמר מצוין ב-Slate מרחיב בעניין הזה. הקריאה חינם. >