חורים ברשת

יומיים לפני הבחירות הכי מאוסות הזכורות לי, אני קורא ב”מדען החדש” מאמר על מחקר שמגלה כי חברי קבוצות המבצעים משימות תוך מלמול דברי שירה אחידים, מצעד או צעדי ריקוד המסונכרים יחד מגלים נאמנות רבה יותר לקבוצה.

החוקרים ביקשו להבין יותר את מידת האפקטיביות של האמצעים האודיו-ויזואלים האלה בידי מנהיגים פאשיסטיים כהיטלר ומוסוליני. המוח, מסתבר, משחרר יותר דופאמין, כאשר אנו שוכנים לבטח בחיקו החמים של הקונצנזוס – על אחת כמה וכמה כאשר מיושמים אמצעים רפיטטביים שממחישים לנו שאנו חלק ממנגנון גדול ואחיד. אז בעקבות ההצלחה המסחררת, היכונו לקמפיינים הבאים בסדרת “נאמנות”: “אין נאמנות בלי שירת ההמנון” ו”אין נאמנות בלי מצעד למנהיגנו הדגול ליברמן”. תחי מדינת ישראל.

אלה בחירות מאוסות לא משום שהפחד והשנאה שולטים בהם, אלא שהברירה בהן היא בין אג’נדה של “פחד, ייאוש ושנאה” לזו של “שנאה, ייאוש ופחד”. חופש הבחירה נוסח ישראל 2009.

בתעשיה הקטנה שלנו אנו נוהגים להסתכל על הכל מהנקודה האינטרנטית של הדברים. כמעט כל הרשימות מיישמות כלים חברתיים באתרים שלהן. המועמדים מפיצים מסריהם באמצעות YouTube, פייסבוק, בלוגים ואף טוויטר. יש להם פלאשים מגניבים, משחקי רשת וסרטונים ויראלים והם מתחרים ביניהם מי יעתיק טוב יותר קמפיינים מחו”ל. חד”ש אף העתיקה בחינניות את I’m a Mac, I’m a PC של אפל.

לא רק חד”ש לא מחדשת. קשה למצוא טיפת מקוריות ברוב הקמפיינים, אם כי קמפיין האינטרנט של הליכוד (החזק! חשוב לומר) מתבלט מעל כל השאר, הרבה בזכות שבעה מיליון השקלים שהושקעו בו. אתמול דווח בחדשות כי באיחור רב הבין נתניהו שהוא אינו אובמה וישראל אינה ארה”ב ואם לא ימהר לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה לא יעמוד לרשותו מנגנון של פעילים ביום הבחירות. גם הבחירות האלה יוכרעו בשטח ולא באינטרנט, על אף שמפתה וטרנדי לקבוע אחרת.

אנו מתייחסים לשימוש בכלים אינטרנטיים ולעתים קרובות מתעלמים מהקשר ההדוק בין צורה לתוכן. קמפיין האינטרנט של אובמה לא הצליח רק משום שהשתמש במדיה חברתית אלא גם בזכות המסרים שהפיץ באמצעותה שהפיחו תקווה בלבבות וגרמו לאנשים לחשוב כי הנה, שחר של יום חדש ולא כמליצה. אם יתאכזבו מרות או יתברר כי טוב – זה כבר סיפור אחר. ואילו המפלגות הגדולות בישראל אורזות אותם מסרים חבוטים באריזות חדשות. בקרוב ימכור לנו סוחר הרהיטים הממולח אותה סחורה פעם שנייה.

אידיאולוג’יק פיתחו פיצרים נחמדים עבור קמפיין הליכוד. כמו משחק הרשת “הרכיבו ממשלה“. הוא פונקציונלי וחביב והקונספט מקורי ויצירתי. אין טענות לגבי הצורה, אך הסחורה פגומה. במשחק על הגולשים לבחור את הדמויות שיישבו סביב שולחן הממשלה מבין “האדומים” של קדימה ל”כחולים” של הליכוד.

ה”אדומים”, כמובן, הם אוסף של חדלי אישים, על פי המשחק – מזייפי תארים, שקרנים, אפסים, זגזגנים, מושחתים, רודפי כסאות, נשקנים-חרמנים, מחלקי משרות ועוד, בעוד ה”כחולים” נקיי כפיים, אנשים רציניים, משכילים, גנרלים וראויים. כמה עצוב שהאדומים היו פעם בשר מבשרם של הכחולים ובשתי הרשימות קשה מאוד לקושש קומץ של אנשים הראויים להיבחר.

גם במשחק אין שום מניעה להושיב את האדומים “הרעים” ליד שולחן הממשלה עם ה”כחולים” הטובים, אך אם הרכבתם ממשלה שבה יש מעט מדי שרים של הליכוד, ייראו חברי הממשלה החדשה מקבלים ג’ובות ותארים פיקטיביים. על גבי השולחן מפזזת ציפי לבני ומבתרת את ירושלים המזרחית עם סכין קצבים ותולשת את השטחים ורמת הגולן ממפת ישראל. תעמולה סאטירית כה זבלונית אפילו באל אהרם לא יקבלו. האמת שזה מצחיק כשזה בא מבית מדרשו של האיש שהסכים לדון עם אסד על ירידה מרמת הגולן.

כאשר מדברים על הצלחה או כשלון במונחים של קמפיין אינטרנטי, אי אפשר להתעלם מהדלות התוכנית המלווה את הקמפיין הלא-אינטרנטי. הכלים המקוונים אינם אלא מגבר וכאשר מלכתחילה מדובר בקול ענות חלושה, קשה לצפות שאלה לבדם יחוללו איזה שינוי כאן, יסחפו וילהיבו. להתראות בבחירות הבאות. >