מלח-מה?
1. מלחמת עזה מצטיירת בתקשורת כסיפור הצלחה מהדהד. כפי שהצטיירה מלחמת לבנון השנייה עד שהלכה והסתבכה ותוצאותיה נתונות במחלוקת. גדודים שלמים של החמאס נמחקו, הם עורקים כמו זבובים, ובכיר זה או אחר (הם בכירים במותם!) בחוליית משגרים בדיר-אל-בלח-תחתית חוסל. התקשורת, כדרישת העם, נותנת לצה”ל לנצח ועתה השאלה היא אם הצבא בכלל יכול לספק את הסחורה וייתכן בכלל שהמפתח לתשובה אינו נתון בידיו.
2. לא רק אזרחי הבועה צריכים לשאול את עצמם שאלות קשות. כל מי שחושב 
ש”כך זה לא יכול להימשך”, תושבי באר שבע, אשקלון, אשדוד, גדרה וכל תומכי המלחמה חייבים לתהות מה יהיה בסוף. מי שמשווה את פלישת ישראל לעזה למלחמת צ’צ’ניה השנייה צריך להיות מודע לכך (אפרופו הצלפים הרוסים שגויסו למלחמה בדרום), שהצבא הרוסי ספג אבידות רבות במלחמה ההיא – נתונים רשמיים מעולם לא פורסמו. כאן לא רק שלא ניתן להסתיר מספרי הרוגים, העם, ברובו תומכי המלחמה, בכלל לא מוכן לשלם את מחיר הנצחון – עשרות רבות של חיילים הרוגים, כיבוש מוחלט של הרצועה ושקיעה במדמנה של הקזת דם ופיגועים עד להסכם המיוחל. ללא נצחון כזה, המלחמה עלולה לחזק את שלטון החמאס ולספק לו הישג אסטרטגי חשוב בעל השלכות גיאו-פוליטיות.
3. מי שתומך במלחמה צריך לומר לעצמו “אני מוכן להקריב 100 חיילים בשביל שקט לדרום, בהנחה שהוא אפשרי”. מי שמתנגד חייב לומר “אני מוכן להשלים עם שלטון החמאס ולדבר עם מנהיגיו עבור שקט לזמן לא ידוע”. אך לתמוך או להתנגד מבלי לדעת את העובדות ולשאול את השאלות הקשות זה חסר משמעות.
אך שאלות קשות לא נשאלות, לא מימין, לא משמאל. ככלל, אנשים מעדיפים לדעת כמה שפחות ובלבד שעזה תשקע בים. היא לא. אירוני שדווקא בתקופה של שפע ערוצי תקשורת הנורא מכל אכן מתממש והדמוקרטיה הישראלית הרעועה מתאיינת בחסות התביעה לאחדות. וזה אולי הנצחון המובהק ביותר של הצד שמנגד – שהישראלים הופכים להיות כמותם ומאבדים בכך את יתרונם האיכותי.
חיילים שמקווים להרוג בקרוב כמה חמאסניקים במקום לחזור הביתה בריאים ושלמים מכרסמים ביתרון האיכותי הזה, כאשר נציג המשטרה תובע להגביל שחרור מפגינים נגד המלחמה כי הם פוגעים במוראל העם, היתרון הזה מתכרסם והולך, כאשר ח”כ גלעד ארדן מציע להחשיך את הערוצים הערביים (ולא, אין הכוונה לאל מנאר), היתרון הזה מתאייד, כאשר הצבא מונע מהתקשורת הישראלית לדווח על מה שקורה בעזה, כולם מפסידים ולא רק החמאס ולא רק הם נכתשים. גם אנחנו.
4. הפייסבוק שלי מלא בהודעות סטטוס משוכפלות של QussamCount ועוד ועוד אנשים מחליפים את תמונתם בדגל ישראל. ואין ספור אנשים נלהבים מוכנים לאמץ את ההודעות הרשמיות של משרד החוץ ולדקלם אותן בפני כל מי שמוכן להקשיב בטוויטר, בפייסבוק, ביוטיוב ותחת כל פורום רענן. ויש בכך מן האירוניה, שהפרופיל האישי הופך ללאומי והמדינה זה אני ואתה ואת. כמו אייג’נט סמית מהמטריקס, שמשתבט לעותקים רבים אך תמיד חושב בקול אחד, בקרוב נהיה עם אחד, פרופיל אחד, מסר אחד. ואז, בוודאות, ננצח. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
10.01.2009 בשעה 23:42
וואלה. יפה כתבת.
11.01.2009 בשעה 0:18
באמת יפה כתבת. אגב, אני מנצל את הקאסאםקאונט להעפת חברים שהסכמתי להצעות שלהם בטעות. עד עכשיו זו סלקציה שאבדה יפה.
11.01.2009 בשעה 0:18
כאילו זה משנה אם אתה משכפל טקסט של משרד החוץ או של דב חנין. ראייה חלקית היא ראייה חלקית. אי אפשר למצוא אחד עם פתרון יצירתי?
11.01.2009 בשעה 0:49
יפה כתבת, אבל לא הבנתי מה אתה רוצה.
אמרת המון בלי להגיד כלום, אז למה בעצם אמרת?
11.01.2009 בשעה 1:31
כמו כולם מעל:
יפה כתבת
ויפה כמו תמיד שידעת לתת קישורים לדברים ברשת שנותנים סימוכין לדברים שלך. אמח לראות עוד קישורים לאתרים קצת פחות נפוצים. למשל היה פה מקום מצוין לתת לינק לאל ג’זריה, או תיקדבקה או אפילו, חס ושלום, אתר בערבית.
11.01.2009 בשעה 1:40
זה כל כך נורא. הצדקנות ששקענו לתוכה.
כל אחד חושב רק על עצמו ולא מסוגל
לראות את ההגיון של הצד השני.
יפה כתבת ואני מסכים עם כל מילה.
11.01.2009 בשעה 4:26
כשאצלנו מדברים ברטוריקה של שאהידים – הפער מצטמצם עוד יותר:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1054260.html
11.01.2009 בשעה 7:07
אני מסכים בגדול עם מה שכתבת מלבד דבר אחד –
“ויש בכך מן האירוניה, שהפרופיל האישי הופך ללאומי והמדינה זה אני ואתה ואת.” – קודם כל, המדינה זה באמת אני, אתה והיא. אנשים שוכחים את זה וחבל. אבל זה בכיוון ההפוך – אנחנו קובעים את זהות המדינה ולא המדינה את זהותנו. והעובדה שאנשים מעבירים מסר אחיד נקראת סולידריות – אין בזה שום פסול.
ולהחליף את התמונה בדגל ישראל זה באמת מטופש
11.01.2009 בשעה 10:34
הממממ
העיתונאי מהטיימס העלה דברים נכונים. לא קראתי את כתבתו. האם הוא מודע לכך שישראל בגופה מגנה על העולם מפני הטרור האיסלאמי. אני לא צוחקת. אפשר לקרוא לי טפשה, בורה, פאשיסטית.
אני לא חושבת שאנשים לא מודעים למחיר שניאלץ לשלם, אני רק חושבת שאנשי הבועה לא מבינים שישראל לא רצתה במלחמה הזאת. לקח לה 8 שנים להגיד חמאס. ישראל לא רוצה במלחמה הזאת, אבל מה האלטרנטיבה?
ואגב, למה כולם מיידעים את חמאס (=החמאס). חמאס זה שם.
11.01.2009 בשעה 10:41
אם יש משהו שהעם שלנו טוב בו זה להיות קולקטיב בשעת חירום. פעם זה התבטא בישיבה סביב הרדיובעת מלחמה, היום באינטרנט.טבעי ,לא?
11.01.2009 בשעה 10:56
דווקא מאוד אהבתי את הטיעון בדבר החלפת הפרופיל מהאישי ללאומי, ובכלל את המאמר.
11.01.2009 בשעה 12:36
אני מסכים עם כך שלא כולם מודעים או היו רוצים להיות מודעים
למחיר שישראל עלולה לשלם עבור ניצחון “מלא”. יחד עם זאת מה שחסר לי בפוסט שלך היא עמדתך בעניין. האם המשך ירי טילים שגרתי על ישובי עוטף עזה מקובל עליך? משום שלא נראה לי שחמאס יקבל איזה שהוא הסכם לשקט יציב (ראבעק, הגנגסטרים האלו לא רוצים לראות אותך ואותי כאן). בעיני מצב שכזה אינו קביל.
אז מה כן ?
1. למוטט את שלטון החמאס. כן,למוטט, עם כל מה שכרוך בכך.
2. לדאוג, באמת לדאוג, לרווחתה של האוכלוסייה ביום שאחרי.
בדיוק כפי שבעלות הברית נהגו עם אויביהם המרים במלחה”ע השנייה. אנו צריכים לזכור שלא כמו במלחמת לבנון השנייה שתוצאותיה המדיניות היו מוצלחות במקרה הזה זה רק אנחנו מול החמאס.
11.01.2009 בשעה 14:06
בעיונת קטנה בסעיף 2…
“להשלים עם שלטון החמאס ולדבר עם מנהיגיו ”
להשלים מילא, אבל לדבר? עם מי? עם מי שלא מוכן בשום פנים ואופן לדבר איתנו?
עם מי שמצהיר שכוונתו היחידה היא להעיף אותנו מכאן?
מתי כל מי שלא גר באזור מופצץ יבין? אין עם מי לדבר, הלוואי והיה…
ד”א – אני מאשדוד
11.01.2009 בשעה 16:56
אני מוצא דווקא את התמונה שהוספת כאירונית משהו ..
מלחמת ששת הימים , אשר נתפסת בציבור הישראלי כניצחון אדיר – הינה זו אשר אנחנו היתה אמורה להעלות את השאלות של פתרון באמצעות כוח – האם הוא אכן פותר דברים.
למעשה, המלחמה הזו, זרעה את הזרעים לחלק משיכרון הכח שקיים בחברה הישראלית (תנו לצה”ל לנצח) מחד, ומאידך היא זו שהשאירה “ירושות” בדמות רצועת עזה ואחרות, דבר שהוביל לעימות הנוכחי ..
אני לא בטוח שהשאלות הקשות הן השאלות של כמה חיי חיילים אנו מוכנים להקריב מחד, או האם אנו מוכנים שהחמאס יהיה יישות שנאלץ לדבר איתה מאידך.
השאלות היותר מעניינות הן גבולות הכח שלנו, והאם ניצחון צבאי באמת פירושו ניצחון שמחזיק מעמד לאורך זמן.
אני לא מביע את דעתי האישית ביחס למלחמה או לעזה , אלא מנסה להציף שאלות שנמצאות, לדעתי, בבסיס ההוויה הישראלית . הרי אם ניתן לפתור הכל בדרך צבאית .. מה בעצם קרה בלבנון ? אם ניצחון משמעות שליטה על שטח , כמה גדולה צריכה להיות ישראל על מנת שנהיה מנצחים ? ומתי הכל יחזור אלינו כבומרנג?
אני אישית, לא אוהב כלל את החלפת הפרופיל האישי בלאומי כאשר יש מלחמה / מבצע / צריך לשחרר שבוי או חטוף וכו’ , מהטעם הפשוט שמרגע שאנו עוטים עלינו זהות לאומית .. אנחנו עשויים להתקרב למעמד של “המדינה מעל לכל” – דהיינו סוג של פאשיזם.
אני כן שמח שכתבת את הדברים , מכוון שככל שייגעו בהם יותר , כך אולי יימצא להן פתרון, לקבל כהנחת ייסוד ש”צה”ל הוא הצבא הכי חזק באיזור” – זה קל .. השאלה היא האם אנחנו יכולים לתרגם את החוזק הזה לחיים נורמאלים, והאם החוזק הזה הוא באמת מה שמשנה .. בסופו של דבר, אני חושש שכשלנו בעיניין של חיים נורמאלים ולו מהטעם הפשוט שבכל עשור אנחנו חווים לפחות עימות מזויין אחד .
סתם כמה דברים שעברו לי בראש .
יום טוב.
- דורון
12.01.2009 בשעה 0:20
ברור שמצב בו אין כלל סובלנות לביקורת הוא בעייתי. מצד שני, אני לא יכול להגיד שאנחנו עם שלא מסוגל לתת ביקורת כשמדובר בענייני ביטחון, כי אני נזכר במלחמת לבנון השנייה – שספגה כמות ביקורת ראוייה ביותר. לעתים אני חושב שאף יותר מדי ביקורת, כי אנשים שוכחים שהיו לנו שם גם הצלחות ומכתירים בחטא אותנו כמפסידים ואת החזבאללה, שנכוו קשה מאוד, כמנצחים. עד כדי כך ביקורת.
נושא עליו אני חולק, הוא דעתך לגבי הצנזורה. לדעתי אתה מציג דעה קיצונית. למיטב הבנתי בימי שיגרה גוף הצנזורה הישראלי כמעט ורדום לגמרי, ומבחינה זו יש בארץ חופש כמעט מלא לתקשורת. אודה שאיני עוסק בתקשורת וזה רק הרושם שאני מקבל, ייתן ואני טועה.
במיוחד בזמן מלחמה, מידע מיידי מהתקשורת יכול לעזור מאוד לאויב. זה לא סוד שמודיעין איכותי מגיע גם מאמצעי תקשורת גלויים, ראה OSINT. אני מאמין שהסתרת דיווחים למשך כמה ימים היא קריטית, ומצילה את חיי אזרחינו, חיילינו ותורמת להצלחת המבצע.
בזמן הלא רחוק הכל יתגלה בלאו הכי, וכמובן שאירועים בגדר פשעי מלחמה ידווחו בזמן את ע”י הצד השני.
12.01.2009 בשעה 11:46
מחד: האטימות, שהולכת ומקצינה כל העת. אסור לחשוב על הצד השני, חובה לקוות שיהיו לו כמה שיותר הרוגים (ואין בעזה נשים וילדים. כולם “חמושים” ומיעוטם “בלתי מעורבים”, אבל מגיע להם, כי מה הם עושים שם בכלל, ולמה הם לא הפילו את שלטון החמאס!)
וצריך להחשיך לא רק את הערוצים הערבים (שמייצגים את ה”אמת” הערבית בדיוק כמו שאל ג’זירה מציגה את האמת הפלסטינית) אלא גם את יונית, כי היא מעזה לשאול נציגי צה”ל מה הם עשו כדי להפסיק לקטול את בני גזע ה”בלתי מעורבים”.
וחד מימדיות רדודה, אטומה וקיצונית, שפעם פעם היתה רק נחלתו של הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני משתלטת לאט לאט על כולנו, במן “על העיוורון” שכזה.
ומאידך: דומני שהמתנגדים הספורים אכן לא עשו חשבון עם עצמם האם הם מוכנים להתמודד עם המצב כמות שהוא, או שמא, כמו שאמר אותו ילדון באיזה קיבוץ ב”עוטף עזה”: “אני רוצה שהמלחמה תמשך, כדי שאשן עם חברים שלי. (אבל, אומר לו הכתב, מלחמה זה מסוכן, והוא משיב) אבל אני לא שם, אז זה בסדר.
(מה אמרתי?)
12.01.2009 בשעה 21:14
לדורון: מסכים באופן כללי עם הטיעונים שהעלית בנוגע לששת הימים.
אבל, מצד שני, בזכות מלחמת ששת הימים יש לנו על מה לשאת ולתת לא? כלומר, זה שהמרחק (לכאורה) ביננו לבין שלום עם הסורים הוא ויתור על רמת הגולן, הוא הודות לכיבושה, לא?
אני חושב שהבעיה היא לא הנצחונות, השאלה מה המחיר שמשלמים בעבורם ומה עושים איתם. אם נהיה חכמים ואחרי הנצחון (בהנחה שיוגדר “נצחון”) נצליח להוביל מהלך מדיני רציני ומשמעותי שאולי יקרב אותנו לקץ הסכסכוך, דיינו.
אם נמשיך להתבוסס עכשיו 20 שנה בעזה עד שנברח משם (דה ז’ה וו, אה?) אז כמובן שיצא שכרנו בהפסדנו….
גל:
הפוסט שלך (כרגיל) כתוב היטב, אבל אני חושב שאתה לוקח את הדברים מעט לקיצון, שזה בסדר, אבל יש לי כמה הערות.
אנשים שמחליפים את התמונת פרופיל שלהם בפייסבוק, זה בסדר, אין בזה שום דבר פאשיסטי, בסה”כ אנשים מרגישים שזו דרך להזדהות עם המדינה שלהם, זו הדרך שלהם להתמודד עם המצב, לא יותר ולא פחות. זה שהם שינו את תמונת הפרופיל, לגלעד שליט או לדגל ישראל, זה מה שזה ולא יותר לטעמי.
אגב, אצל החברים שלי בפייסבוק, רוב תמונות הפרופיל כוללות כיתוביות בערבית ומסרים שונים ומשונים כנגד ישראל… זה לגטימי וסביר בשני המקרים…
חיילים שרוצים להרוג כמה חמאסניקים, פוליטיקאים שעושים הון פוליטי על חשבון גופות של חיילים ואזרחים (בשני הצדדים) וסתם טמבלים, היו ויהיו גם בעתיד. זה באמת לא חדש ולא מפתיע.
19.01.2009 בשעה 23:45
[...] למבצע הזה. הרד”פ (כאן וכאן, לקרוא לפי הסדר), גל מור (כאן) וזהו. כל השאר זה או מאמרים מנומקים למה אנחנו “בקצה [...]