מפיצה שרגא ועד במבה אסם – זהירות מציד מכשפות
עוד שבוע גדוש ודחוס עבר על כוחותינו בסואץ ושנייה לפני שהוא יימוג לענן, הנה תקציר האירועים החשובים. מרק פלט, גרון עמוק בפרשת ווטרגייט, מת בגיל 95. למות זה אף פעם לא להיט, אך איזו תחושת סיפוק זו להיפרד מהעולם בגיל מופלג כזה בידיעה שעשית היסטוריה במו ידיך.
חוקרים באוניברסיטת סנטה קלרה בקליפורניה שיחזרו את הניסוי המפורסם של סטנלי מילגרם מ-1961, במסגרתו דמויות סמכותיות ציוו על נסיינים לענות שחקנים במכות חשמל, במחשבה שהם סובלים באמת. בניסוי המקורי, 82.5 אחוז מהמענים הסכימו לענות את השחקנים במכות חשמל בעוצמה רבה יותר מ-150 וולט, בעוד בניסוי החדש, האחוז היה 70 בלבד, אם להתנחם בנחמה של טיפשים. בהמשך לדיון הבלתי פוסק על קביעתה של חנה ארנדט, אודות הבנאליות של הרוע, אפשר לסכם שהגרמנים לא היו כה מיוחדים כפי שהם היו רוצים לחשוב וברבים מדי מסתתר טכנוקרט קטן שישוש למלא בצייתנות עיוורת אחר פקודות. ואין נחמה.
דו”ח חדש מזהיר כי עובדי היי טק מפוטרים עלולים להתדרדר לפשע. אני הייתי ממליץ להימנע מביקורים באזור קריית עתידים, שם בוודאי משוטטות כבר עכשיו כנופיות של סטארטאפיסטים, חמושים בעכברי מחשב אימתניים שברגע הלא נכון עלולים להתלפף סביב צווארכם.
בצד שמאל לפייסבוק שלי אני מוצא מודעה:
“אישה צעירה ונחושה, קרנית גולדווסר,
החליטה לעשות מה שמדינת ישראל לא העזה.
2 חברים שלך נרשמו כמעריצים. הפוך למעריץ”.
מה החליטה לעשות קרנית, לחוות טרגדיה אישית נוראה?
כל אלה, לא ברור איך, מביאים אותנו לנושא המרכזי שרציתי לדבר עליו, הקו הנפתל שמחבר בין פיצה שרגא לבמבה אסם. לכאורה, זה היה השבוע שבו היינו אמורים להתבשם בנצחונה הברור של הרשת. הפצת המידע במדיום הזנב-הארוך הביסה כל אמצעי תקשורת מסורתי באפקטיביות שלה. אך אין סיבה להיות מרוצים ממקרה מדאיג של גולם שעלה על יוצרו.
המקרה של פיצה שרגא מורכב יותר. שרגא גרוס, הבעלים של פיצה שרגא, התעלם מבנה האוטיסט של עמית וולפמן והתבטא בחוסר סובלנות כלפי הילד ואמו. מייל השרשרת שהפיצה וולפמן נקרא על ידי עשרות אלפים וגרוס הפך לאויב העם.
קשה להתייחס בסלחנות כלפי לתופעות של גסות רוח כלפי ילדים בכלל ונשמות תמות כאלה בפרט, אך גסות רוח, ולא אלימות, רצח או שוד, היא עוונו של גרוס. האם בשל מעידה, חד פעמית או לא, צריך גרוס להיענש לעד בגוגל, במייל בו תגובתו לא מופיעה ואין אפשרות כפרה. ולא רק הפער בין החטא לעונשו מטריד אלא העובדה כי מייל השרשרת הזה היה עלול להיות הכפשה גמורה, ובכל זאת אותם נמענים היו ממהרים להפיצו הלאה, מבלי לבדוק את העובדות.
לי זה הזכיר את המקרה של המוטרדת מינית מירושלים, שהפיצה ב-2004 את תמונתו של המטריד במייל שרשרת, וכבר אז חשבתי שיש משהו מטריד בענישה הקהילתית הזו.
הדוגמה המובהקת לסכנת האמונה העיוורת בתיאוריית קונספירציה היא המייל הוויראלי על במבה, שייחס לחטיף הצהוב קשר למות כמה תינוקות. השקר המוחלט הזה, ככל הנראה לא בזדון, הסב נזק אדיר לאסם וגרם לירידה במניית החברה ובכל זאת כל כך הרבה אנשים, חלקם נבונים ומנוסים, רצו ונטו להאמין לו.
איך אפשר להסביר תופעה כזו, בה הוויראליות הופכת לבית דין שדה, ללא אפשרות חנינה? לא זדון ולא רשע, אלא תמימות. יותר מדי אנשים הם תמימים גמורים ביחס לרשת, מגלים אמונה עיוורת כלפי מידע המופץ בה, ללא הפעלת שיקול דעת, בדיקת העובדות או סלקטיביות. זה קצת מזכיר את הימים הראשונים של הראינוע, בהם אנשים נמלטו בזעקות מאולמות הקולנוע בכל פעם ששעטה רכבת אל עבר המסך. אם זו שאלה של חיברות לטכנולוגיה, תופעות כאלה יתמעטו עם הזמן. אם לא, אללה ירחמו.
בהקשר דומה, קיבלתי הזמנה לאתר חדש ומסקרן, AllRise.com, המאפשר לתבוע (לא באופן משפטי רשמי) בשם ונגד כל אדם או תופעה – שרה פיילין נגד התקשורת על כך שגרמה לה להיראות מגוחכת (היי, היא באמת מגוחכת), הסוציאליזם נגד הקפטליזם, על כך שהרס את העולם ועוד. הגולשים יכולים להגיב ולהרשיע או לזכות ובסוף הדיון הקהילה פוסקת ברוב קולות. הסייפא הזו מטרידה, אך במקרה הזה, בניגוד למקרה פיצה שרגא או במבה אסם, לפחות מתנהל דיון.
>
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
20.12.2008 בשעה 7:03
זה כל מה שיש לי להגיד..
http://www.youtube.com/watch?v=AbJ8xhJqKps
20.12.2008 בשעה 9:56
אני חייב לומר שאני קיבלתי את שמועת הבמבה בשיחת טלפון, כך שכדאי ליחס את זה לחברה ולא לאינטרנט
20.12.2008 בשעה 10:20
היי ירדן. השמועה הופצה גם בטלפון ומפה לאוזן, אך ההפצה הראשונית והעיקרית – מעל לכל ספק – הייתה באינטרנט. קרא את הראיון עם מפיצת השמועה. והחברה, אתה יודע, היא זו שמשתמשת באינטרנט(:
20.12.2008 בשעה 12:31
הי גל,
לגבי השחזור של הניסוי של מילגרם… לפי הכתבה, 70% מהנבדקים המשיכו לתת מכות חשמל מעל 150 וולט, למרות שהאמינו שהאדם השני סובל (הוא צועק מכאבים ומבקש להפסיק את הניסוי). לפי הכתבה, בווריאציה שניה, בה ליד הנבדק יש “נבדק” אחר (משתף פעולה של החוקרים) שמסרב להמשיך לתת מכות חשמל, אחוז הממשיכים ירד קצת ל-62.5%… למיטב זכרוני התוצאות הם הרבה יותר פסימיות מהווריאציה המקבילה של מילגרם, שם ברגע שהמשתתפים ראו אופציה לגיטימית לצאת מהסיטואציה, אחוזי ההענות צנחו משמעותית.
בכל מקרה, מענין שבכלל אישרו להם לשחזר את הניסוי. בימינו זה נחשב מאוד לא אתי – אתה מכניס את המתנדבים התמימים למצוקה נפשית גדולה בלי לבקש את אישורם (מן הסתם, כל הניסוי בנוי על כך שהם לא מבינים את המניפולציה שעושים עליהם). לא ברור איך הם עברו ועדת אתיקה.
20.12.2008 בשעה 12:53
אמנם – לא נראה לי שזה קשור לטכנולוגיה אלא לטבע האדם והחברה, הרוח הנושבת והנורמות ההומות. אמצעי התקשורת לא רלוונטי כאן – האינטרנט פשוט תורמת לאפקטיביות ההפצה.
זהו לאו דווקא רשע או זדון, יותר תיסכול וזעם. אנשים כועסים, אתה יודע. כועסים מאד אפילו. על העיריה, הממשלה, הצבא, המשטרה, האוניברסיטה, הממסד, הבנקים והחברות הגדולות; על העשירים, הסוחרים, הקבצנים, הרופאים, המורים, המתנחלים, הח”כים, הפוליטיקאים בכלל, המרצים, העיתונאים, הכדורגלנים, הסבלים בנתב”ג, הנהגים והפקידים. כולם חארות. הכל חרא.
תן לתיסכול ולזעם מוצא, רק חריץ קטן בסכר, ותראה איזה זרם אדיר של רגשות, תלונות, תופעות בריונות, קללות, יריקות והשמצות.
זהו. שרגא בן יונה. אשם או חף, יש או אין נסיבות מקילות, העובדות מדוייקות או לא — זה לא העניין. הוא פשוט היה שם, בלוח המטרה, וכולם יורים.
אבל גם אני חושב שהוא XXX.
20.12.2008 בשעה 13:54
אני עם עזי. פחד נשאר פחד. עדר נשאר עדר ולינץ’ נשאר לינץ’.
רק האפקטיביות, לצערנו, השתפרה פלאים.
20.12.2008 בשעה 15:09
למקרה פיצה שרגא ומקרה הבמבה יש משהו משותף. שניהם הזהירו הורים מפגיעה בילדיהם (ויחי ההבדל הדק בין העלבה לבין הרעלה). בתור הורה לילדה החמודה ביתר בעולם (וזה בדוק :-]), שמעתי על המיילים האלה (ותודה לחנן כהן) והיה ברור לי שעד שהדברים יתבהרו, לא אקח סיכונים מיותרים.
יש כאן אלמנט של משפט שדה, אבל רק משום שאין תגובה נאותה מצד ההגנה. הקורא אינו יכול לגבש דעה שקולה בהעדר הנתונים הרלוונטים, ונוצר מצב של “אשם עד שתוכח חפותו”. במקרים מסוימים (שרגא) יש מקום לפרסום המקרה בריש גלי (לאו דווקא באימייל שרשרת), במקרים אחרים (במבה) זהו זדון או טיפשות, ובמקרים נוספים האמת היא אי שם באמצע.
20.12.2008 בשעה 15:29
עזוב מכות חשמל, הרי אנשים תמיד צייתו לסמכות וימשיכו לציית לסמכות בעתיד הנראה לעין. מה שצריך להטריד אותנו זה שכל כך הרבה אנשים לא מכירים את ניסויי מילגרם.
20.12.2008 בשעה 15:42
אני חייב לציין את הברור מאליו,
כל מי שמפיץ מייל כזה חשוף לתביעת דיבה
(וכן, כל אותם פתיים שמפיצים שמועות
במייל, גם כן חשופים במידה זאת או אחרת).
אפשרות נוספת מצד המותקף היא לייצר מידע
סותר בעצמו. מבחינה זאת הרשת כולה היא
לוח תגובות אחד גדול, והרשות נתונה.
20.12.2008 בשעה 15:55
אופיר, אני מקבל את ההערה. תיקנתי. מדובר ב-70 אחוז מהמשתתפים שהמשיכו לתת מכות חשמל בניסוי החדש, כאשר האחוז ירד ל-63 כאשר שחקן סרב בנוכחותם להמשיך לענות. על פי הכתבה, בניסוי המקורי דובר ב-82.5 שהמשיכו לתת מכות חשמל מעבר ל-150 וולט.
20.12.2008 בשעה 16:47
“גם גלעד שליט היה רוצה להעביר מיילים על במבה ופיצה שרגא.”
מניח שלא חמקו מעיניך הטוקבקים של הימים האחרונים.
זה הקו המשותף שאני רואה כאן.
הרשת ככלי בידי הצד המכוער של הקולקטיביזם הישראלי, שלא עזב אותנו, רק זז הצידה ואיבד את הצד החיובי העיקרי שהיה בו – סולידריות.
כמו בניסוי של מילגרם – אדם לא רואה את האדם מולו. וכשזה מתווך – עוד יותר.
איך אומרים בהשרדות אצלכם? השבט אמר את דברו.
20.12.2008 בשעה 19:37
הישרדות זה אצלם, לא אצלנו(:
20.12.2008 בשעה 22:12
עד כמה שאני יודע, הניסוי של מילגרם שוחזר עשרות פעמים, בניגוד לאמור בכתבה, בוריאציות שונות ובתרבויות שונות בעולם, בלי שינויים מהותיים בתוצאות.
20.12.2008 בשעה 22:14
אה, ורציתי להגיד שמה שמפתיע בשחזור המחקר של מילגרם זה שהם מצאו מספיק מתנדבים שלא שמעו עליו קודם…
20.12.2008 בשעה 23:40
[...] את גל מור על ציד מכשפות, ובתגובות ירדן לוינסקי על כך שדי להאשים את המדיום [...]
20.12.2008 בשעה 23:52
דובי, אתה מיתמם? אני בטוח שאתה לא באמת מאמין שאפילו אחוז בודד שמע עליהם. אני מאמין שפחות מ-5% שמעו על פאבלוב והכלבים שלו. זה שאתה אינטיליגנטי ובעל ידע כללי וכאלו גם חבריך – לא אומר לצערי שכל העולם כזה.
21.12.2008 בשעה 10:14
באמת היה שבוע מעניין. יתכן שבעתיד הלא רחוק, אנשים יחליפו את שמם (האמיתי) כדי לחמוק מאימתו של גוגל.
בקשר לאמינות המידע ברשת, ישנו מאמר מצוין ומצחיק של דאגלס אדמס מ 1999 http://www.douglasadams.com/dna/19990901-00-a.html. כנסו, כנסו.
21.12.2008 בשעה 10:55
אכן, המצב באמת מפחיד, בלחיצת עכבר נגזר דינו של שרגא.
אגב, שמת לב שציפי ליבני עשתה השתלטות עויינת על הבלוג שלך, גל?
21.12.2008 בשעה 11:59
זה לא ציפי, זה גוגל..
21.12.2008 בשעה 17:07
עירא, באמת אני מופתע. אולי הם לא שמעו על “מילגרם”, אבל בודאי הם שמעו על המחקר עצמו, כסיפור, כאנקדוטה, לאו דווקא כמחקר. במיוחד הדבר נכון לאור אופן הגיוס של מתנדבים לניסויים כאלו בד”כ (בעיקר דרך האוניברסיטה עצמה).
23.12.2008 בשעה 0:08
מי הזיז את הפיצה שלי – חינוך לצריכה נבונה של מידע…
שני המקרים האחרונים והרעשניים של מידע ויראלי – פיצה שרגא ומייל הבמבה – העלו שוב לחלל הרשת שאלות ותהיות לגבי מידת החכמה של ההמונים, ואודות יכ……
03.01.2009 בשעה 19:22
במקרה עברתי ליד הפיצה של שרגא ושמעתי אותו אומר ללקוחה כי הילד שמדובר בו אינו יכול בכלל לדבר. לא בדקתי, אבל נראה לי שלפני שמחרימים יש לבדוק את העבודות ולקבל את תגובת המוחרם.
06.10.2009 בשעה 11:17
[...] נגמר והלא-ניתן-כמעט-לשליטה שאנו נחשפים אליו מכל עבר. גל מור אומר ביחס לשני מקרים אלה: יותר מדי אנשים הם תמימים גמורים [...]