וואלה, איזה באסה ששחר פאר לא כוסית

גל אוחובסקי כתב פעם שלא כדאי להישאר בעיתונות אחרי גיל 40. נשארו לי עוד כמה שנים, אבל לפעמים אני תוהה אם המקצוע ישרוד עד אז. אני רואה הודעות לעיתונות בכל מקום, פרסום סמוי (תוכן שיווקי בנוסח המכובס) שמאיים לזלוג מהווידאו לטקסט, כתבים צעירים מדי, שמקבלים פחות מדי, לא מתמחים בתחום שלהם ורואים בעיתונות קרש קפיצה בדרך לטלוויזיה.

אני לא אוהב לקרוא תכנים בערוצי המגזין של “וואלה”. ככלל, בעיני זה מותג מצוין, עם שירותים בינוניים (מלבד הרדיו) ותכנים לא אחידים, אבל לרוב אני שומר את דעתי לעצמי כדי לא להיחשד כבעל מניות בקונגלומרט המתחרה שמושפע משיקולים של תחרות עסקית.

יש לי אלרגיה טבעית לכל ערוץ תוכן בו מפלס ה-views עולה על גדותיו. למה לחלל את זכרו של טום וולף בטורי הגיגים “בשני שקל”, שנחשבו חדשניים במקומונים התל אביבים של תחילת שנות ה-90?

בוואלה פועל ערוץ נוער בשם Zone בהשראת אסכולת הזרמוניזם-גולדמניזם, כלומר, הקצנה הגורמת לזעזוע ומובילה לרעש תקשורתי ולפרסום וכן הלאה. המילכוד הוא תמיד זהה: ההתייחסות לפרובוקציה רק מזינה אותה. אין סכנה שזה יקרה בבמה הצנועה הזו.

למה אני מתכוון? לכתבות כמו המדריך לגניבת אופניים, המדריך המלא לגניבה מחנויות ודוגמה טרייה אחרונה היא המאמר זוכה הפוליצר של שי שדה, ”שחר אדום”, עם כותרת המשנה המופתית ”איזה באסה ששחר פאר לא כוסית. שי שדה מחפש אובייקט אחר להביא עליו ביד“. אז נכון שהעורך קובע את הכותרות, אך מה תאמרו על הפתיח המאמם “תמיד מצאתי בטניסאיות משהו מחרמן“.

אני לא חושב שיש נושאים שהם טאבו. גם טניסאיות כמושאי תשוקה זה נושא לגיטימי לחלוטין לכתיבה, אך ה“איך“ יוצר את ההבדל הגדול. כתיבה טובה לא צריכה להיות ”גבוהה גבוהה“ ואפילו לא מנותקת משפה פשוטה ומובנת לכל. על פי השקפתי, כתיבה טובה היא מרומזת, מרפרפת ומשאירה תמיד פער בין המסמן למסומן. בוואלה אין מקום לכל הדקויות האלה ואתה חוטף את פליטות המקלדת של הכתב החרמן ישר לפרצוף.

וולגריות וגסות רוח מבטלות את הפערים בין הכותב לאחרון הטוקבקיסטים ולכן מעלימות את הצורך בראשון. בעוד שנה-שנתיים, בטח נראה בוואלה מאמרים בני 5-6 מילים בנוסח ”אחים שלו, לא הייתם מביאים בה? חחחח“. >

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: כותרות, עיתונות, עיתונות און ליין