מה נשאיר אחרינו

נטע ואני דיברנו על מה שנשאיר אחרינו בעקבות אבל משפחתי. כל מי שחווה מוות של אדם קרוב מכיר את התהליך של חלוקת הירושה, כולל פריטים שנמדדים על פי ערך רגשי ולא כספי, עד שלבסוף נותרים דברים שאין להם דורש – כתבים, יצירות ומסמכים שמתפוררים עם השנים או מושלכים לפח.

אנשים שחיו בדורות קודמים לא עולים בחיפוש בגוגל ובעקבות החשיבות הגוברת של האינטרנט בחיינו התחושה היא שאין מספיק עדויות לכך שהם חיו בינינו – אהבו, שנאו, חשבו ויצרו – למעט עילויים שנחקקו בהיסטוריה.

נטע אמרה שדרך אחת להבטיח שיזכרו אותך, לפחות לדור או שניים, היא באמצעות כתיבת ספר. אני חושב שהחשיבות של הספרים תלך ותפחת - כאשר מדובר בספרים שלא יומרו לפורמט דיגיטלי ויועלו לרשת.

אבל היא צדקה בטענה המרכזית שלה - האינטרנט מקדש את העכשיו. דפים ישנים נדחקים מטה בחיפוש בגוגל עד שחלקם נעלמים, וקשה מאוד למצוא משהו שמישהו כתב בשנה מסוימת ובחודש מסוים. אין ארכיון לאינטרנט וגם האתר המכונה “ארכיון האינטרנט” גדוש קישורים שלא מובילים לשום מקום ודפים שבורים. זו לא מלאכת שימור ראויה.

הדומיינים שאנחנו מחדשים מדי שנה והאירוח לו אנחנו זוכים בשרת של ספק האחסון - כולם יפוגו אם היורשים שלנו לא ידאגו לחדש אותם. בממלכת העדכניות, לאף אחד לא אכפת מדפי אינטרנט ישנים ולא עדכניים.

אבל יש גם קרן אור. בעקבות הפריחה של הגניאולוגיה ברשת, אני מאמין שהאתרים המובילים בתחום הופכים לרשתות חברתיות שיספקו אילן יוחסין מפורט על כל אדם שחי כאן, כולל תמונות, דברים שכתב וכתבו לו ועוד – ככל שיותר ויותר תכנים כאלה ייכתבו מראש בפורמט דיגיטלי - כך המשימה תהיה קלה יותר.

כל זה לא פותר את בעיית השימור. אני מתקשה למצוא תכנים שכתבתי לפני שש ושבע שנים, וברור על כן שהם לא יישמרו למשך 50 שנים נוספות. >

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: בלוגים, למה אין, תרבות דיגיטלית