מדיה חברתית: עוד לא ראינו כלום

המושג Web 2.0 מטעה ומרגיז, על אף שגם אני מוצא את עצמי משתמש בו לא מעט. דברי ימי הרשת נרשמים על רצף אחד מאז הארפאנט הצבאי ועד התקופה הנוכחית הסוערת. תוכן גולשים נוצר כבר בשנות ה-70 וה-80 ושום התפתחות שנרשמה מאז אינה בגדר זינוק קוואנטי אלא התקדמות עקב בצד אגודל שיצרה עם הזמן את המדיום הכי מדהים ומשמעותי בהיסטוריה האנושית.

אין לזלזל בשינויים קטנים, כמובן. עיקר התמורה בשנים האחרונות הובילה לקיצור הזמן והדרך בינינו לבין המידע. הדטרמניזם הטכנולוגי קובע כי מידע רוצה להיות חופשי ומקושר למידע רלוונטי אחר. והיום זה קל מתמיד. כמה פשוט, למשל, למצוא שירים (גם ישראלים), במנוע חיפוש האודיו Woonz, לשמוע אותם בשלמותם, לעשות להם embed בבלוג המוזיקלי שלכם, שם יכולים להגיב להם, לאמבדם הלאה באופן שיפיח גאווה בלבו הקטן של גלדוול.

נחשוב לרגע כמה הכל היה מסובך בעבר. אם התמזל מזלכם למצוא שיר מסוים בגוגל, נאלצתם לפתוח emule בחלון נפרד, להמתין להורדת השיר. ואם רציתם לפרסם את השיר בבלוג שלך היה עליכם להעלותו ב-FTP ולוודא שהשרת שלכם תומך ביכולת הסטרימינג. התשתית המאפשרת וויראליות משתכללת מיום ליום ונעזוב לרגע את הדיון הבנאלי “חוקי או לא חוקי”. הוא מיושן. כל מה שאינו חוקי היום יוסדר לבסוף במסגרת רישיונות הפצה בינלאומיים. העניין המהותי הוא המקום אליו לוקחת אותנו הטכנולוגיה. שירותים חדשים הופכים את הפצת המדיה לפשוטה, מהירה וויראלית יותר. ולא רק מוזיקה נחשפת יותר, גם וידאו, גם טקסט, הכל.

קשה להאמין שעדיין מתנהל בפומבי דיון, פילוסופי, מוסרי וחוקתי, שעיקרו אם תכנים שייכים ליוצרים או לצרכנים ומהם גבולות החופש של האחרים לעשות בהם כרצונם. חוקים חדשים של זכויות יוצרים מנסים למצוא איזון מסוים בין האינטרסים השונים, אך הרשת והטכנולוגיה קבעו מזמן את תוצאות המאבק. המילה האחרונה שייכת למשתמשים, אשר ההגדרה צרכנים אינה הולמת אותם עוד. הם אינם צורכים בלבד אלא גם מפיצים. הם חלק משרשרת ההפצה ויש להתייחס אליהם כראויים לגמול במסגרת כללי משחק חדשים לגמרי.

הממזרים שינו את החוקים ובמסגרתם התוכן המקורי, בין אם הוא כתבה חדשותית, שיר חדש, קליפ, ספר או משחק אינו נחשב אלא לשכבה אחת וראשונית לה יתווספו תגובות, הפצה ויראלית ותיוגים שונים ומשונים שחלקם ינתקו את המקור מההקשר ויעניקו לו חיים חדשים. הפולקסונומיה הבסיסית אמנם נכשלה אך לא משום שהקהילה לא יכולה לתייג ולטייב תכנים אלא מכיוון שהייתה כללית מדי ועל כן לא ברורה.

הדור הראשון של תוכן הגולשים ביקש את תגובתנו הכללית לכתבה שקראנו. להלן, הטוקבק. בדור הבא כבר התבקשנו להיות יותר ספציפיים. ב-Last.fm ופנדורה אפשר להצביע – אהבנו או לא אהבנו את השיר. ולא רק שאפשר לבחור בין אהבה לשנאה, המערכת זוכרת אותנו ומתאימה לנו שירים התואמים לטעמנו. בדור הבא של שירותי המדיה החברתית נהנה מפילוחים רבים יותר מדו-קוטביות פשוטה. כאשר הרבה יותר תכנים יהיו זמינים לנו וכולם ניתנים לחלוקה, להטעמה ולהפצה עד רמת המילה והאות, זה יהיה משחק שונה לחלוטין.

נקח למשל את הדיאלוג המופלא בין אשתו של לוטננט שייסקופף ליוסאריאן בתרגום המקורי ולא זה החדש ל”מלכוד 22″: “‘אינני מאמינה’, היא פורצת בבכי עז, ‘אבל האלוהים שאינני מאמינה בו הוא אלוהים טוב, אלוהים צודק, אלוהים רחום. הוא איננו האלוהים השפל והטיפש שאתה עושה ממנו’”. טקסט כזה, אם יהיה זמין בפלטפורמת תוכן גולשים כלשהו, יאפשר לגולשים להביע עצמם, להגיב, להתווכח, לתרום תובנות ולאמבד לקטעים מספרים אחרים המזכירים להם את הקטע הזה. ללא קישורים שמהווים מחסום מעיק, כל המידע יוצג בדף אחד באופן דינמי.

עד כאן מדובר בשכבת תוכן גולשים מתבקשת למדי. אך כאשר המגיבים יוסיפו לכך שירים, קטעי וידאו, יקשרו למפות ולתמונות הקשורות לנושא באופן ישיר או אסוציאטיבי, הכל יתחבר לרצף של תודעה קולקטיבית חיה ונושמת בעלת ערך מוסף עצום.

למשל, Jamsbio, אתר המאפשר לגולשים ליצור רשימות של “5 השירים הכי” כמו 5 השירים הטובים של הביטלס, 5 האלבומים הדתיים המומלצים לחסרי האמונה, 5 השירים הכי טובים עם סימן שאלה, 5 השירים הכי טובים לנסיעה, 5 השירים הטובים המתייחסים לסמים , 5 פסי הקול הכי טובים שנכתבו עבור הסרטים הכי מחורבנים ועוד ועוד.

כמובן שגולשים יכולים להסכים עם כל רשימה כזו או לפתוח רשימה שונה לחלוטין משלהם המתייחסת לבחירות שלהם. בשלב זה ניתן לשמוע קטע קצר מהשירים באמצעות חנות המוזיקה של אמזון ואחרות, אך אפשר לדמיין את עוצמת החוויה כאשר ניתן יהיה בעתיד להאזין לכל השירים במלואם, לעשות להם אמבד, לצרף לפלייליסט אישי בנוסח Favtape, להגיב, להעתיק בקלות למפות (כששמעתי את השיר הייתי כאן, ראיתי את הסרט הזה, הרגשתי כך, אהבתי את איקס ובכיתי על y…).

אפשר לראות את הגרף החברתי כרצף מעגלי אינסופי שיחבר בין פלטפורמות שונות. למשל:

שמעתי שיר ב-iLike-משתמשים שמקשרים בין השיר לעיר מסוימת בצרפת>לסרט מסוים שניתן לצפייה ב-IMDB>לכתבה שפורסמה אודות הלהקה>שירים דומים לשיר הזה>משתמשים שאהבו את השירים האלה חיבבו גם תמונות מסוימות בפליקר>וגם קוראים בלוגים מסוימים שיומלצו לי וכך הלאה. כל קישור הוא ליד חברתי על רצף חווייתי בלתי נגמר.

בדרך זו החוויה המוזיקלית הופכת דביקה יותר, ויראלית ומתחברת לחוויות אחרות, קולקטיביות-אישיות ומסעירות לא פחות. בסופו של דבר גם החוויות והזכרונות שלנו ישוחררו לרשת או יהפכו לקומודוטי, תלוי איך מסתכלים על זה, כחלק מרצף אחד שלא תהיה בו יותר הבחנה בין אישי לציבורי, מסחרי ופרטי. זה קורה ויקרה. אפשר להירתע מכך, אך בעיני הטוב שבכך צפוי לעלות על כל חסרון. >

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: Web 2.0, רשתות חברתיות