עקבו אחרי חורימבה
עדכונים במייל
פוסטים אחרונים מהבלוג
חברים ממליצים
ויראלי
מדיה חברתית: עוד לא ראינו כלום
מאת גל מור פורסם ב- 26.11.2008 בשעה 2:36
המושג Web 2.0 מטעה ומרגיז, על אף שגם אני מוצא את עצמי משתמש בו לא מעט. דברי ימי הרשת נרשמים על רצף אחד מאז הארפאנט הצבאי ועד התקופה הנוכחית הסוערת. תוכן גולשים נוצר כבר בשנות ה-70 וה-80 ושום התפתחות שנרשמה מאז אינה בגדר זינוק קוואנטי אלא התקדמות עקב בצד אגודל שיצרה עם הזמן את המדיום הכי מדהים ומשמעותי בהיסטוריה האנושית.
אין לזלזל בשינויים קטנים, כמובן. עיקר התמורה בשנים האחרונות הובילה לקיצור הזמן והדרך בינינו לבין המידע. הדטרמניזם הטכנולוגי קובע כי מידע רוצה להיות חופשי ומקושר למידע רלוונטי אחר. והיום זה קל מתמיד. כמה פשוט, למשל, למצוא שירים (גם ישראלים), במנוע חיפוש האודיו Woonz, לשמוע אותם בשלמותם, לעשות להם embed בבלוג המוזיקלי שלכם, שם יכולים להגיב להם, לאמבדם הלאה באופן שיפיח גאווה בלבו הקטן של גלדוול.
נחשוב לרגע כמה הכל היה מסובך בעבר. אם התמזל מזלכם למצוא שיר מסוים בגוגל, נאלצתם לפתוח emule בחלון נפרד, להמתין להורדת השיר. ואם רציתם לפרסם את השיר בבלוג שלך היה עליכם להעלותו ב-FTP ולוודא שהשרת שלכם תומך ביכולת הסטרימינג. התשתית המאפשרת וויראליות משתכללת מיום ליום ונעזוב לרגע את הדיון הבנאלי “חוקי או לא חוקי”. הוא מיושן. כל מה שאינו חוקי היום יוסדר לבסוף במסגרת רישיונות הפצה בינלאומיים. העניין המהותי הוא המקום אליו לוקחת אותנו הטכנולוגיה. שירותים חדשים הופכים את הפצת המדיה לפשוטה, מהירה וויראלית יותר. ולא רק מוזיקה נחשפת יותר, גם וידאו, גם טקסט, הכל.
קשה להאמין שעדיין מתנהל בפומבי דיון, פילוסופי, מוסרי וחוקתי, שעיקרו אם תכנים שייכים ליוצרים או לצרכנים ומהם גבולות החופש של האחרים לעשות בהם כרצונם. חוקים חדשים של זכויות יוצרים מנסים למצוא איזון מסוים בין האינטרסים השונים, אך הרשת והטכנולוגיה קבעו מזמן את תוצאות המאבק. המילה האחרונה שייכת למשתמשים, אשר ההגדרה צרכנים אינה הולמת אותם עוד. הם אינם צורכים בלבד אלא גם מפיצים. הם חלק משרשרת ההפצה ויש להתייחס אליהם כראויים לגמול במסגרת כללי משחק חדשים לגמרי.
הממזרים שינו את החוקים ובמסגרתם התוכן המקורי, בין אם הוא כתבה חדשותית, שיר חדש, קליפ, ספר או משחק אינו נחשב אלא לשכבה אחת וראשונית לה יתווספו תגובות, הפצה ויראלית ותיוגים שונים ומשונים שחלקם ינתקו את המקור מההקשר ויעניקו לו חיים חדשים. הפולקסונומיה הבסיסית אמנם נכשלה אך לא משום שהקהילה לא יכולה לתייג ולטייב תכנים אלא מכיוון שהייתה כללית מדי ועל כן לא ברורה.
הדור הראשון של תוכן הגולשים ביקש את תגובתנו הכללית לכתבה שקראנו. להלן, הטוקבק. בדור הבא כבר התבקשנו להיות יותר ספציפיים. ב-Last.fm ופנדורה אפשר להצביע – אהבנו או לא אהבנו את השיר. ולא רק שאפשר לבחור בין אהבה לשנאה, המערכת זוכרת אותנו ומתאימה לנו שירים התואמים לטעמנו. בדור הבא של שירותי המדיה החברתית נהנה מפילוחים רבים יותר מדו-קוטביות פשוטה. כאשר הרבה יותר תכנים יהיו זמינים לנו וכולם ניתנים לחלוקה, להטעמה ולהפצה עד רמת המילה והאות, זה יהיה משחק שונה לחלוטין.
נקח למשל את הדיאלוג המופלא בין אשתו של לוטננט שייסקופף ליוסאריאן בתרגום המקורי ולא זה החדש ל”מלכוד 22″: “‘אינני מאמינה’, היא פורצת בבכי עז, ‘אבל האלוהים שאינני מאמינה בו הוא אלוהים טוב, אלוהים צודק, אלוהים רחום. הוא איננו האלוהים השפל והטיפש שאתה עושה ממנו’”. טקסט כזה, אם יהיה זמין בפלטפורמת תוכן גולשים כלשהו, יאפשר לגולשים להביע עצמם, להגיב, להתווכח, לתרום תובנות ולאמבד לקטעים מספרים אחרים המזכירים להם את הקטע הזה. ללא קישורים שמהווים מחסום מעיק, כל המידע יוצג בדף אחד באופן דינמי.
עד כאן מדובר בשכבת תוכן גולשים מתבקשת למדי. אך כאשר המגיבים יוסיפו לכך שירים, קטעי וידאו, יקשרו למפות ולתמונות הקשורות לנושא באופן ישיר או אסוציאטיבי, הכל יתחבר לרצף של תודעה קולקטיבית חיה ונושמת בעלת ערך מוסף עצום.
למשל, Jamsbio, אתר המאפשר לגולשים ליצור רשימות של “5 השירים הכי” כמו 5 השירים הטובים של הביטלס, 5 האלבומים הדתיים המומלצים לחסרי האמונה, 5 השירים הכי טובים עם סימן שאלה, 5 השירים הכי טובים לנסיעה, 5 השירים הטובים המתייחסים לסמים , 5 פסי הקול הכי טובים שנכתבו עבור הסרטים הכי מחורבנים ועוד ועוד.
כמובן שגולשים יכולים להסכים עם כל רשימה כזו או לפתוח רשימה שונה לחלוטין משלהם המתייחסת לבחירות שלהם.
בשלב זה ניתן לשמוע קטע קצר מהשירים באמצעות חנות המוזיקה של אמזון ואחרות, אך אפשר לדמיין את עוצמת החוויה כאשר ניתן יהיה בעתיד להאזין לכל השירים במלואם, לעשות להם אמבד, לצרף לפלייליסט אישי בנוסח Favtape, להגיב, להעתיק בקלות למפות (כששמעתי את השיר הייתי כאן, ראיתי את הסרט הזה, הרגשתי כך, אהבתי את איקס ובכיתי על y…).
אפשר לראות את הגרף החברתי כרצף מעגלי אינסופי שיחבר בין פלטפורמות שונות. למשל:
שמעתי שיר ב-iLike-משתמשים שמקשרים בין השיר לעיר מסוימת בצרפת>לסרט מסוים שניתן לצפייה ב-IMDB>לכתבה שפורסמה אודות הלהקה>שירים דומים לשיר הזה>משתמשים שאהבו את השירים האלה חיבבו גם תמונות מסוימות בפליקר>וגם קוראים בלוגים מסוימים שיומלצו לי וכך הלאה. כל קישור הוא ליד חברתי על רצף חווייתי בלתי נגמר.
בדרך זו החוויה המוזיקלית הופכת דביקה יותר, ויראלית ומתחברת לחוויות אחרות, קולקטיביות-אישיות ומסעירות לא פחות. בסופו של דבר גם החוויות והזכרונות שלנו ישוחררו לרשת או יהפכו לקומודוטי, תלוי איך מסתכלים על זה, כחלק מרצף אחד שלא תהיה בו יותר הבחנה בין אישי לציבורי, מסחרי ופרטי. זה קורה ויקרה. אפשר להירתע מכך, אך בעיני הטוב שבכך צפוי לעלות על כל חסרון. >
"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900


הפקת אופנה ששמה את הנשים מלפנים או מאחור? (תמונות)





יש משהו מבעית בחזון הזה. האם בתוך כל הרעש התודעתי הקולקטיבי אצליח לשמוע ולהיות בתוך התודעה של עצמי?
אם הרצף הזה לא עתיד לטשטש אותנו לזומביות מוחלטת?
קראתי את הפוסט ומיד רציתי להתחבא מתחת לשמיכה עם ספר. כל כך הרבה גירויים, אמהל’ה.
והספר הוא
http://www.notes.co.il/reuven/48555.asp
במיוחד הפחיד אותי הקופי פייסט מהספרים בעמוד דינמי של מחשבות. לא רוצה! חוסר כבוד לספר.
אני חושב שאם לא תרצי תוכלי לקבוע לעצמך את רמת הפילטור, את עומק השכבה שמתאימה לך בכל זה. ואם תרצי את התוכן המקורי, נקי מרעשי רקע, גם זו אפשרות סבירה. אבל סביר להניח שמרגע שהשכבות הנוספות יהיו קיימות, גם את תתפתי להשתמש בהן. זה קצת מזכיר לי את הדיון אם לאפשר לגולשים להגיב לכתבות או לא. כמה הדיון הזה נשמע היום מיושן.
שמע, הכל טוב ויפה חוץ מהניסוח במונחים אבסולוטיים, שכנראה מאפיין את השיח על עתידנות, ושאותי מרתיע.
מאמר מעניין מאוד, אני גם מאמין שהכיוון הזה הוא מאוד חיובי, אבל אני רואה שתי בעיות –
1. כמו שריקי כהן אמרה – ‘כל כך הרבה גירויים, אמהל’ה’. זה באמת קצת מפחיד – תוכן גולשים זה טוב אבל לא יותר מדי.
2. כסף… המאמר הזה מתאר את הבעיות הכספיות של פרצוףספר – http://www.techcrunch.com/2008/10/31/facebooks-growing-problem/
בסופו של דבר כל הדברים המגניבים האלה עולים כסף, יכול להיות שכל העסק הזה של ‘ווב 2.0′ יתפתח להיות סוג של בועה 2.0
מה שיפה זה המינון והסינון. מצחיקה אותי האירוניה כשהכלב הטיפש שמעלי (או שמא כלב סטופי? או אולי אוג טיפש? נו…) אומר שיותר מדי תוכן גולשים זה מוגזם, אבל תגובתו שלו היא תגובת משתמש בבלוג פרטי. בוודאי שתי אלו אינן מדיות תוכן גולשים, הא?
(חוזר לזה מיד)
לגבי בועת ה2.0 – זה באזז שמזמזם בערך מאותו הרגע שהמושג 2.0 הוצג לראשונה בשקף פאוארפוינט. אין חדש. ברור שהמון מהאתרים האלו הוא הייפ טוטאלי, אבל לא כולם.
אין כאן שחור ולבן, כרגיל, ויש גם אופנות. קורי דוקטורוב חזה בצורה מפורטת ומנומקת למה אנשים ברחו מביבו למייספייס, ומשם לבוקפייס, ולמה אנשים ינטשו גם שם אם לא ישתנה משהו בסיסי. בינתיים, מפתיע אותי לגלות שהמלצותיו לא יושמו (בראשן יכולת מיון ה”חברים” לפי עצימות או סוג הקשר), אבל בוקפייס מחזיק מעמד.
(וחוזר לענין זומביות והסחת הדעת) תוכן גולשים שמסתיר את היצירה או האמת הוא אכן בעייתי. אני לא רוצה להגיע ליום שבו יפורסמו כתבות או יצירות בצורה שלא מאפשרת לך להנות מהמקור בלי גיבוב תודעתי מכיוונים אחרים – גם בגלל שהא-לינאריות משגעת את המוח האישי שלי שלוקה בבעית קשב וגם כי לא תמיד מעניין אותי דעות של אחרים לפני שהתגבשה אצלי אחת. ההפגזה הלא נגמרת של דעות לפני עובדות גורמות לאנשים לבחור אמת חלופית בקלות רבה מדי ולזלזל בעובדות שאינן “פופולריות”, וזה בהחלט לא מקדם אנשים באופן אישי ולא את האנושות באופן כללי.
הנחמה שלי היא שלא כולם נשאבו לתוך זה. הדור שלנו עדיין יודע מה זה מידע שקול ויודע לנתח טקסטים ולקרוא בין שורות. הנוער עלול להיות הרב יותר מושפע ו”זורם” אחרי שהוא גדל בעולם מופצץ גירויים, ומעניין מה יקרה כשהילדים האלו יגיעו לשוק העבודה. כבר היום רואים איך הם משנים את פני שוק הצריכה… השאלה האם הכשרונות שהם מפתחים היום יעזרו להם בעתיד? האם לא נגרם להם איזה ADD סביבתי שיגרום להם להשתעמם ממקומות עבודה אחרי שבועות ספורים וימנע מהם לימודים אקדמיים מסודרים? אני לא חושב שיש יותר מדי מורים בעולם שיודעים איך לעצור את כדור השלג הזה, בוודאי שברמת מערכות חינוך איך לזה שום מודעות ויום אחד יתגלה כי המלך עירום יותר משחשבנו.
ריקי, אני שמח שאני ואת יכולים לקום עדיין ולהגיד שההפצצה כבדה מדי ואנחנו רוצים להתנתק ממנה. האתגר הבא הוא לחנך גם את הנוער להיות מודע לזה. איכשהוא.
כשאני קוראת ספר “מוער” הערות השוליים מטריפות אותי ולא מאפשרות לי לקרוא, כי אני מרגישה חובה לקרוא את כולן וזה דופק את הרצף, לעומת זאת, מדיה על גבי מדיה באינטרנט יכולה תמיד להתכסות ולהתגלות לפי רצון המשתמש, כך שלא מפחידה אותי המסה, מפחיד אותי שמי שיעצבו/יבנו את הממשקים האלו לא יעשו את זה כמו שצריך, והכל יהיה בלאגן אחד גדול, מצד שני, פרנדספיד הוא בהחלט בכיוון, אבל הוא, בסופו של דבר, אגריגטור בלבד – השלב הבא שאתה מדבר עליו חייב לבוא מתוך הצורך של הגולשים, ולהבנות בדמותו.
לגבי הכסף, דווקא בכיונים האלו אני יכולה לראות גם מודלים כלכליים, מהכי פשוטים (השואות מחירים, אפייליאייטס) ועד הרבה יותר מורכבים (פרסומות לפי זיהוי פנים, ופרסומות לפי א’ ב’ וג’)
קצת האח הגדול, זה מה יש.
עירא, תודה על התגובה שלך, היא מאלפת ומאירה. מסכימה איתך.
הצירוף “מדיה חברתית” הוא שיבוש גרוע כמעט כמו הזוועה הנפוצה כל כך “מדיות לצריבה”
מדיה זה צורת רבים של מדיום.
על כן או מדיה חברתיים, או מדיום חברתי.
תודה
הצירוף דווקא מדויק מאוד.
אני מניח שלהמליץ לך לקרא את הפוליטיקה של הטכנולוגיה (של יובל דרור), זה יהיה מיותר.
אבל נגעת, במודע או לא, בנושא.
פינג: בדרך לאינטרנט חברתי » כותבים
יש לי תחושה שבעתיד החלפת הטובין תהיה שונה.
אנשים ישלמו לא כי הם חייבים, אלא כי הם רוצים. ועבור שירותים ספציפיים.
כלומר, איש לא יכריח אותם לשלם, אבל הם ישלמו, כחלק מהחלפת משאבים שונה.
הם ירצו לשמוע את הזמר ההוא משחרר עוד שיר, והם ידעו שללא תשלום זה עלול להיות לו קצת קשה (הוא בדיוק ממלצר בקפה השכונתי או מחלטר באיזו מסיבה) אז הם ישלמו לו מרצונם הטוב סכום סמלי שבאופן קולקטיבי ייהפך למשמעותי.
כך גם יפיצו ספרים באינטרנט, וכן הלאה.
זכויות היוצרים כבר לא תהיינה או נוקשות, או פרוצות לכל.
הן תשתננה ותקבלנה ערך מוסף של רצון חופשי ושותפות ערכית.
פינג: מבט פילוסופי » ארכיון הבלוג » טוקבקים, בלוגים והדיון הליברלי בתקשורת החדשה.
טאקבק ידני: http://talyaron.blogli.co.il/archives/33
זה אכן מאמר מעניין מאוד, ועל אף שיש ריח קל של האח הגדול משילוב כל כך הרבה אופרציות לחוויה אחת של סטיקינס חברתי,הרי שאני מסכימה איתך שזה יקרה, ובסוף זה אפילו יהיה פשוט עבור משתמש הקצה.
הסוגיה שחסרה להתייחסות כאן בעיני היא כל הנושא הכלכלי והמשפטי. אי אפשר להתעלם מה”דיון הבנאלי” בנושא החוק. הרי גם אם מוסיפים את תוכן הגולשים לתוך מערכת ההתחשבנות, עדיין צריך להתקיים בעניינה חוק כלשהו, והשאלה המעניינת מכל היא איך ישמרו את המעקב (המטורף!) אחרי כל יצירה והמקור שלה, בסבך חברתי שכזה.
האתר המצורף הוא אתר חדש שלא הושק רשמית אבל אפשר לראות איך הוא עובד.האתר בין השאר מנסה לעשות משהו בכיוון הזה של פולקסונומיה בהקשר ממוקד של ציטוטים שרלוונטיים לעולם של בתי המדרש של יהדות מתחדשת,וקטעי טקסט שמתפקדים גם במסגרת “מולקולות” וגם כ”אטומים”.
פינג: בדרך לאינטרנט חברתי | קצה הקרחון