חורים ברשת

בתום מערכת הבחירות אפשר לסכם ולהודות על האמת – שני הקמפיינים המקוונים שניהלו המועמדים הבולטים – חולדאי וחנין – לא היו טובים, מסיבות ונסיבות שונות, אם כי הקמפיין בעד חנין היה גרוע פחות.

חולדאי ניצח, אך לא בזכות קמפיין האינטרנט שלו ואילו חנין הפסיד, אך שוב, לא בגלל האינטרנט. עצם המושג קמפיין אינטרנט מטעה מעט כי למעט יוצאים מן הכלל (סרטון הסלבס זו לא העיר שלי) לא ראינו שימוש ייחודי ברשת כמדיום בעל ערך מוסף. פתיחת בלוג או פרופיל ברשת חברתית היא אקט טכני חסר תוכן המגרד את פני השטח. תגובות אנונימיות בעד המועמד והתנצחות עם תומכי חנין בבלוגים אינן יכולות להיקרא אפילו טקטיקה אלא סתם בזבוז זמן.

הרעיון לפתוח לחולדאי פרופיל בפייסבוק אווילי מייסודו. חולדאי הוא ראש עיר פופולרי אך מצטייר כשחצן וגס רוח, בהחלט לא אדם שרוב התל אביבים יחשבו עליו במובן של “חבר” שכדאי להוסיפו. די להביט בפרופיל של אובאמה בפייסבוק כדי להכיר בהבדל – אובאמה, אהוד מעט יותר מחולדאי, מופיע ברשת החברתית כפוליטיקאי ולא כחבר ומשתמשים המוסיפים אותו נקראים “תומכים”. אלה אינם ניואנסים.

זה באשר לקמפיין שעשתה Refresh לחולדאי. וחנין? תומכיו נלהבים אך דיברו בעיקר למשוכנעים. הקמפיין של חנין לא הצליח לפרוץ את שכבת הבלוגים וקוראיהם, אם כי ייתכן שזה הספיק. סיעתו של חנין, “עיר לכולנו”, זכתה בכ-20,000 קולות ובהישג מצוין – חמישה מנדטים במועצת העיר – כמו סיעתו של חולדאי, שייאלץ להתמודד עם אופוזיציה חזקה. כמה אלפים שקוראים בלוגים ושוכנעו להצביע בהחלט יכלו להטות את הכף.

ההישג של “עיר לכולנו” מוכיח כי המסרים של חנין נקלטו וייתכן מאוד כי עם מועמד אחר, שכן עומד לשירת ההמנון ואינו מזוהה עם השמאל הקיצוני, היה נרשם מהפך. לכן קמפיין האינטרנט של חנין היה חייב להסתיר את המועמד ולהתמקד במסרים שלו ובטח שלא להציב אותו במרכז, כפי שעשה האתר הלא רשמי, CityDov ובניגוד להתנהלות הנכונה של האתר הרשמי, עיר לכולנו. העניין אינו “איך הופכים דב לראש עיר” אלא איך מחזירים את תל אביב לרשות תושביה ונקודה זו פוספסה לחלוטין בקמפיין הנלהב אם כי אינו ממוקד.

מלבד זאת, נאיבי לחשוב שניתן לכבוש ראשות עיר גדולה כמו תל אביב ללא כסף. הקמפיין של חנין נוהל בתקציב אפסי ולא היה לו סיכוי מול המנגנון המשומן של חולדאי. אך גם קמפיין האינטרנט של המועמד שניצח, מושקע ככל שהיה, התגלה כפעילות ללא שום היזון חוזר שהתנהלה בבועה מול קהל מוגבל.

אם אפשר ללמוד משהו מהנצחון של אובמה הוא כי התפישה המעודכנת מתייחסת לאסטרטגיה מאוחדת של קמפיין בעל שלוחות הפצה ייחודיות – טלוויזיה, סלולר, אינטרנט, עיתונות, הרחוב וכו’. כל מדיה זוכה לטיפול שונה ויש גם היזון חוזר – אזכורים בטלוויזיה מופצים באופן ויראלי באינטרנט, הוויראליות המקוונת זוכה לטיפול טלוויזיוני, שמופץ מחדש באינטרנט, הרשת שולחת אנשים לכנסים, שמצולמים ועולים לרשת ומשודרים בטלוויזיה וחוזר חלילה. אי אפשר להאשים את המועמדים בהכל, כמובן. ההתעלמות האנטי דמוקרטית של העיתונות מהבחירות המקומיות עד למועד סמוך מאוד לקיומן תרמה לא מעט לאדישות הציבורית ולהשתמרות הבועה.

הקמפיינים האחרונים התנהלו בעיקר באתרי המועמדים ובבלוגים – הרבה מעל לראשו של הציבור הרחב, שנותר אדיש או חסר מודעות אליהם. אתרים פוליטיים הם ישות המתיישנת במהירות. מי נכנס לאתרים האלה? תומכים ושונאים, אך לא מתלבטים. קמפיין מקוון אפקטיבי ימצא את הגולשים במקום לצפות להם.

איך אפשר היה לנהוג אחרת? הנה תרחיש אחד. נניח ששנתיים לפני הבחירות מטה אחד המועמדים היה פותח אתר חדשות חברתי בנוסח Digg בשם “תל אביב שלנו” עם זיהוי מינימלי (אך עם גילוי נאות) לגוף שעומד מאחוריו ובו היה מציף עדכונים וחדשות מרחבי הרשת בנושא תל אביב, במטרה להפוך ליעד הראשון – בגוגל ובכלל – לנושא תל אביב. דרך אתר זה יוכלו גולשים לפרסם שאלות וטענות וגולשים אחרים יוכלו לדרגן ולהגיב עליהן. עם הענקת הבמה לתושבים, ייהנה המועמד שיבחר בדרך זו בזיהוי א-פוליטי ופרו-קהילתי, גישה שללא ספק תזכה לאהדה בחלקים רבים בתל אביב. אולי ב-2012.

עוד בנושא:
דב מול חולדאי – בועה או סימן לבאות
חולדאי ניצח למרות קמפיין האינטרנט
אפילוג: לא הפכנו דב לראש עיר
הסוף ומה שאחריו
עוד מחשבות על פוליטיקה ורשתות >