למה גולשים ממשיכים לקרוא את מה שהם שונאים?
לפני כמה שנים שמעתי מנהל אתר של עמותה שמאלנית, נדמה לי שזו הייתה “יש גבול”, מדבר בכנס באוניברסיטת בן גוריון. הוא סיפר שחלק גדול מהגולשים שלהם הם ימניים בדם, שמתווכחים בפורום ומקללים את האמ-אמא של כל השמאלנים, אבל מה – חוזרים שוב ושוב לאתר.
כבר אז התופעה עניינה אותי, ובשנים האחרונות נתקלתי בדוגמאות נוספות, בהן עיתונאים שמזייפים דעות פרובוקטיביות (השמות שמורים במערכת) כדי לעצבן את הקהל, ומצליחים, והבלוג של בני ציפר, דוגמה מצוינת לבלוג שחלק לא קטן מקוראיו הנאמנים שונאים אותו. הדוגמה האחרונה היא הבלוג של אבי לן, שמרגיז כמה אנשים (יובל דרור תוקף ואבי לן עונה).
זה מעניין אותי כי הנטייה הטבעית שלי היא לא לקרוא תכנים של אנשים שאני לא מעריך את דעתם או עושים לי פריחה. פעם אחת מספיקה לי. מהמקום שבו אני נמצא, הזמן כל כך קצוב שחבל לבזבז אותו על ויכוחי סרק בין אנשים שמדברים בשפות שונות.
מה מאפיין את מושכי האש? אקסצנטריות וסימנים של נרקיסיזם במקרים של ציפר ולן, דעות חריגות במקרה של “יש גבול”. מה שמחזיר אותי לאותו דיון, בו אמר מנהל אתר “יש גבול” שבעיניו קהל המבקרים באתר מבורך, גם אם רובו שונא אותו. סיבה אחת (הוא לא אמר – זו פרשנות שלי) היא שעדיף 1000 קוראים שונאים מאפס גולשים באתר. כל עוד אתה יוצר הדים ברשת – שליליים או חיוביים - עשית טוב לנוכחות המקוונת שלך.
הוא אמר עוד שהוויכוחים עם אנשי הימין באתר הם סוג של דיאלוג רעשני אך חיובי בין יריבים אידיאולוגים. כשאתה לא רואה ולא מדבר עם השונא שלך, דמותך בעיניו תהפוך למפלצתית יותר מיום ליום ולהפך. לפי הפרשנות הזו, ביקור הגולשים באתרים שהם שונאים היא פעילות חברתית חיובית שתורמת לקהילה. ואני, כרגיל, יצאתי אנטי סוציאלי. נו, טוב.
אשמח לקבל תגובות – למה, אם בכלל, אתם מבקרים באתרים שאתם שונאים. אם התשובות יהיו מעניינות מספיק, אולי אפשר יהיה לפתח אותן לכתבה. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
20.12.2006 בשעה 3:56
זה משהו שחשבתי עליו המון.
זאת התיאוריה שלי נכון לעכשיו:
אנחנו מדינה קטנה וצעירה, בה התרבות עדין מתגבשת, ויש בה מלחמת תרבות רצינית ורב ממדית שרוחשת כל הזמן מתחת לפני השטח.
לכן, יש נטייה בתרבות הישראלית, להתייחס לכל התבטאות שמציגה תפיסה שונה ממך, כאקט שמנסה להגדיר אותך, בעיקר אם הוא אקט שמתרחש בתוך שדה שאתה חי בו ומשתמש בו כדי להגדיר את עצמך.
ואז כמובן שיש נטייה להתקומם ולהתקיף ולהילחם, כי כל מקרה קטן כזה מאיים להגדיר אותך אחרת משהיית רוצה.
ברשת זה מתחזק, כי חלק מחוויית הרשת זה שהיא קצת ממסמסת לנו את תחושת הזהות (ראה המאמר שלי בגיליון הרשת של “פנים”, אבל יש הרבה מאוד מחקר יותר רציני על זה), ואז אנחנו עוד יותר רגישים, כי כל טקסט שמבטא תפיסת עולם אחרת משלי מאיים על הזהות הסייברית השברירית שלי.
סוד המשיכה של להמשיך לקרוא את אלה שאתה שונא, בקונטקסט הזה, הוא שזאת דרך להיות בתוך סיטואציה שמזכירה לך הכי טוב מי אתה, על דרך השלילה, בניגוד “אליו/אליהם”.
אני לא חושב שזה מניע שינוי פנימי, אגב, כלומר – זה לא חיובי, סתם משהו שמגיע לשיווי משקל דינמי. אני כן חושב שלא ליפול למלכודת הזאת דורש, יותר מרק בגרות (כי הרשת זורקת כמעט את כולם אחורה במובן הזה), נדרשות רמות ריסון עצמי ושליטה עצמית מאוד גבוהות.
אז נחזור אליך: היית מגדיר את עצמך כאדם שחשוב לו לשלוט ברגשות שלו? האם את שונא את המקום בו אתה מרגיש את ה”פריחה”? נראה ככה. אבל להרבה אנשים, זה המקום שבו הם הכי בטוחים מי הם.
20.12.2006 בשעה 7:05
[...] רן רימון, אתה גדול. וגל מור שואל למה גולשים ממשיכים לקרוא את מה שהם שונאים? [...]
20.12.2006 בשעה 7:50
מסכים עם אורי!
בעיקרון, הדינאמיקה הפסיכולוגית אינה שונה בין מה שמתרחש באינטרנט ומחוצה לה: אנשים מחפשים חיזוקים ל”זהות” שלהם. להיות ניבדל מהאחר זה חלק מהגדרת הזהות.
בעוד שבסביבה הלא-מקוונת אנחנו עושים את זה בכל מיני אמצעים: שיחות (וויכוחים) עם אנשים, קריאה, והרבה מאד חשיבה/הרהורים (מודעים או לא עם עצמנו, הרי שהסייברספייס מאפשרת לנו אמצעי נוח, יעיל וזמין נוסף לאותו צורך.
העימות וההבדלה מהאחר הינו תהליך-עצמי שמאמר, פוסט, או אתר מאפשרים ועוזרים לי להבנות ולחזק את הזהות-העצמית שלי — בדרך החיוב או השלילה. כלומר, ההתנגדות – עד כדי תיעוב ודחיה של אחרים או של רעיונות – הינה חלק מתהליך הבניה וחיזוק שיש בו גם חיוב (הזדהות, חיקוי). בעוד שהדרך השניה נראית לנו “נורמלית” וצפויה, הרי שהראשונה מעוררת תמיהה – אך היא “לגיטימית” (מבחינה פסיכולוגית באותה מידה.
מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי…
20.12.2006 בשעה 7:53
אני באופן כללי מסכימה עם אורי. ומוסיפה, ישראלים רגילים למנטליות של מחסור. הנחת העבודה היא שכל מה שיש לאחרים בא על חשבוני. הבמה שלהם לומר את דבריהם – על חשבוני. כל הכרה ציבורית שתגיע עקב הבמה שקיבלו או נטלו לעצמם – על חשבוני. הישגים שישיגו – על חשבוני, וכו’ וכו’. וזה לא רק חוסר סובלנות כלפי השונה ממך. זו אמונה שלמה (שלא לומר פרנויה לאומית) שהפלורליזם לא עובד, ושעצם קיומן של קבוצות שונות ממני מאיים על עצם קיומי.
20.12.2006 בשעה 8:31
נדמה לי שהנתונים שאתה מביא חלקיים מאוד. רוב האנשים הם כמוך, קוראים את מה שמחזק את דעתם.
ימניים קוראים ומגיבים באתרים שמאלניים פשוט כי רוב התקשורת שמאלנית. אני לא מכיר תופעה כזו בכיוון ההפוך.
20.12.2006 בשעה 8:32
בדיוק כתבתי על זה ואפילו הזכרתי אותך. תהיה בריא
20.12.2006 בשעה 9:02
אצלי המניע הוא אופטימיות חולנית. אני נכנס מדי יום לנרג’ בתקווה שמשהו שם סוף סוף ישתנה – כל יום אני מתאכזב מחדש ועדיין ממשיך להיכנס.
במקרה של אבי לן המוטיבציה היא אחרת. אמרו לי שאחת ל-20-30 פוסטים יש לו פוסט ממש טוב. אני מנסה ליפול על הפוסט הטוב וכל פעם אני נופל על הנפיחות והתגובות האינפנטיליות (“גל מור – תפסיק להגיב כמו גל. גל בא וגל הולך אבל סופם של גלים להתנפץ על החוף. אוהב אותך וד”ש לחתולים”).
אתמול נפל לי האסימון – זה מיתוס שיש לו אחת ל-20-30 פוסטים פוסט טוב.
20.12.2006 בשעה 9:21
אתה באמת טיפוס מיוחד, יובל(: הוא באמת כתב עלי או שזו הייתה רק דוגמה?
20.12.2006 בשעה 9:29
ומה עם הקישור, רן(:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=48963&blogcode=5485013
20.12.2006 בשעה 9:30
התיאוריה שלך הגיונית יותר משלי, אורי. הדוגמה הטובה ביותר היא הרשת דוברת האנגלית – יש קהילות שלעולם לא פוגשות זו בזו או מקשרות זו לזו, לטוב ולרע.
20.12.2006 בשעה 10:38
טוב אני אישית לא קורא דברים שאני לא אוהב, לפעמים אני נופעל בוואלה על איזה מאמר שמאלני שהביאו מהארץ, אבל זה הכל. לגבי הטענה שלך היא די מזכירה לי את מה שהווארד שטרן אמר בזמנו שחצי מהאנשים אוהבים אותו, והחצי השני לא סובל אותו אבל הוא רוצה לשמוע איזה גבולות הוא יפרוץ עכשיו. ברשת בניגוד לרדיו יש כבר כל כך הרבה גבולות, שאני מזמן הפסקתי לעקוב אחרי כולם.
20.12.2006 בשעה 11:23
חוד התער, אתה התקשורת. תתחיל להתרגל לזה.
20.12.2006 בשעה 15:29
אצלי זה בדיוק הפוך, אף פעם לא הבנתי למה אנשים קוראים דעות של אנשים שהם מסכימים איתם. אם לא מדובר בכותב מבריק או במאמר שמביא גישה חדשה ומרעננת, אז זה ממש משעמם.
אני תמיד משתדל לקרוא את דעותיהם של אנשים שאני לא מסכים איתם פשוט בגלל שזה יותר מעניין ומאתגר. לפעמים (מאד נדירות) אני אפילו משתכנע שטעיתי.
20.12.2006 בשעה 15:37
אברהם – הכוונה היא לא לקרוא את הדעות שלך אצל אנשים אחרים. כתבתי שאני מבקר בבלוגים של אנשים שאני מעריך את דעתם – אני יכול גם לא להסכים איתם וזה קורה לא מעט.
20.12.2006 בשעה 17:12
[...] אנרגיות רעות באוויר. אני שונאת לריב עם אנשים בבלוגוספירה, כי זה די מטומטם להיכנס לאתר פרטי של בנאדם רק כדי לריב איתו (או, הנה). [...]
20.12.2006 בשעה 19:01
גל – זו היתה רק דוגמה. אבל תודה שזה בול מתכתב עם המקור.
אגב האלגוריתם של לן פשוט להחריד: קח את כינוי או שם המגיב ותתחיל לחרטט אסוציאציות חופשיות ומופרכות ככל הניתן.
הנה עוד אחד, על חשבון הבית: “כרמית, נראה שהביקורת שלך נלקחה ישירות מהכרם. רק אל תהיי שיכורה כי את יודעת מה קרה לשועל שאכל את הענבים ולא יכול היה יותר לכרום כרומיות. נשיקות וד”ש לענבים הסגולים”.
20.12.2006 בשעה 23:30
אני מניח שהתשובה לשאלה שבכותרת היא שאנשים נמשכים למקום שבו יש דינמיקה חברתית אינטנסיבית כדי לבדוק מה קורה שם ומדוע היא מתפתחת. אני, לפחות, שמתי לב שיש לכך גבול. אחרי שכמה מריבות מתחילות לחזור על עצמן כבר די נמאס להיכנס לבלוגים המתוזזים האלה.
מה שאמר בני ציפר (וגם מנהל אתר “יש גבול”) אופייני לכותבים שגישתם עוצבה בתקופת עיסוקם בעיתונות הממוסדת. כשאדם פועל במסגרת מערכת גדולה הוא לומד לחשוב במושגים של פנייה לקהל גדול ומגוון ככל האפשר. הקהל הופך למדד המרכזי למרכזיות האתר. מספר הביקורים הגבוה מביא לבאז סביב האתר ואז נוסק מעמדו של הכותב בהתאם.
אני העדפתי לוותר על הדינמיקה הזו לטובת ענייניות בכתיבה. אפשר לחלוק עלי ולהתווכח עמי, אבל עדיין לעשות זאת שלא אגב שרבוב קללות ונאצות. אם בשל הרצון לייצר תרבות דיון מתונה אני משלם על כך בכמות הגולשים בבלוג שלי – שיהיה.
21.12.2006 בשעה 0:59
יובל, כשאתה מציג את זה בצורה הזו זה די מצחיק אפילו.
22.12.2006 בשעה 12:48
חמישים כניסות לפוסט זה לא התקשורת
זה יותר רב-שיח עם קבוצת אנשים שהתאספו עם הזמן ושדעתם חשובה לי ועוזרת לי לגבש את שלי.
22.12.2006 בשעה 16:38
אני חותמת על “מהמקום שבו אני נמצא, הזמן כל כך קצוב שחבל לבזבז אותו על ויכוחי סרק בין אנשים שמדברים בשפות שונות”.
ולא מצליחה להבין, על אף כל האמור כאן את הסיבות לכך שאנשים חוזרים באובססיביות אלי, למשל, כדי לנזוף בי פעם אחר פעם ולומר כמה הם סובלים.
23.12.2006 בשעה 12:16
אנשים מגיבים על דברים שמזיזים להם, לעולם לא תראו תגובות במדור המדע של YNET. אבל בחדשות מספר התגובות עולה על 100 שלא לדבר על כתבות העוסקות בנינט. לכן דרך אחת למשוך קוראים לבלוג/אתר היא פרסום תכנים שמושכים אש בתקווה שאולי אותם גולשים יתפנו לצרוך קצת “סוגה עלית”.